ואיסור הקרבה שלא בכלי שרת, ואיסור הקרבה בכלי אשירה, שהקריב בכלים ששימשו קודם לכן לאשירה, והאיסור להשתמש בעצי אשירה, שכך נאמר לגדעון להקריב את העולה על עצי האשירה שיכרות, ואיסור הקרבה של המוקצה לעבודה זרה, ושל הנעבד לעבודה זרה.

א ועוד בעניינו של המוקצה לעבודה זרה, אמר רב טובי בר מתנה, אמר ר' יאשיה: מנין לדין המוקצה מן התורה? — שנאמר בדיני הקרבנות בפרשת פינחס: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), ומשמעות המלה "תשמרו" — כל שעושין לו שימור. סברו מתחילה שכוונת דברי ר' יאשיה היתה: שכל קרבן המוקרב לשמים, צריך שתקדם לו שמירה, שיקצהו ולא יקריבנו מייד לאחר שהקדישו.

ועל כך מתקיף לה [מקשה עליה] אביי: אלא מעתה, אם אדם אייתית אימרא דצומא [הביא להקרבה כבש מסוגף, כחוש ורעב], והרי ברור שלא עביד ליה [עשה לו] בעליו שימור, האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר בו שהוא לא חזו [ראוי] להקרבה? והרי לא שמענו שיהיה הקרבן פסול משום שלא טופל כראוי. אמר ליה [לו] ר' יאשיה: אנא [אני], כך את הפסוק "תשמרו להקריב לי במועדו", קאמינא [אמרתי, דרשתי]: "תשמרו לי" — דווקא לשמים אתם מקצים לקרבן, ולא לאדון אחר, ואיזהו (ומיהו) אחר זה שמקריבין לו? — הוי אומר: זו עבודה זרה.

ב ועוד בהגדרת המוקצה לעבודה זרה. אמר רבא בר רב אדא, אמר רב יצחק: אין המוקצה לעבודה זרה אסור להקרבה אלא עד שיעבדו בו לצורך כמרי עבודה זרה, ואולם לאחר שעבדו בו כבר לצורך הכמרים — אינו אסור, ששוב אינם מקריבים אותו לעבודה זרה. עולא אמר בשם ר' יוחנן: אין המוקצה אסור להקרבה אלא עד שימסרוהו לכומרי עבודה זרה כדי שיאכילוהו לצורך פיטומו, ואפילו לא נעבדה בו כל עבודה, ואולם לאחר שמסרוהו, אינו אסור, ששוב אינם מקריבים אותו.

החכם בהא אמר בשם ר' יוחנן: אין המוקצה אסור אלא עד שיאכילוהו בעליו לאחר הקצאתו לצורך כמרי עבודה זרה בכרשיני (מין ירק) עבודה זרה, שלאחר שהאכילוהו שוב אין מקריבים אותו. אמר ליה [לו] ר' אבא לבהא: האם מפלגיתו אתון [חולקים אתם] על עולא מהי שיטת ר' יוחנן. שכן עולא אמר בשם ר' יוחנן הגדרה אחרת למוקצה. אמר ליה [לו] בהא: לא, אינני חולק על עולא לשיטת ר' יוחנן, אלא שעולא נמי כי קאמר [גם כן כאשר אמר] הוא את הגדרתו זו, הרי זה בתנאי: ובלבד דשפי ליה [שגם האכילו אותו] כרשיני עבודה זרה.

אמר ר' אבא: ידע [יודע] בהא לשנויי שמעתא [לתרץ הלכה], ואי [ואם] לא דסליק התם [שעלה מבבל לשם, לארץ ישראל] — לא הוה ידע [היה יודע] לתרץ כך, שכן ארץ ישראל היא שגרמה ליה [לו] להחכים. אמר ליה [לו] רב יצחק לר' אבא: לא כך הוא, שהרי בהא מיכן ומיכן (מכאן ומכאן, מבבל ומארץ ישראל) הוה [היה], ומכאן ומכאן החכים.

ועוד בהגדרת המוקצה, זה דתני [ששנה] רב חנניא טריטאה קמיה [לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: אין מוקצה לעבודה זרה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה. הוא רב חנניא טריטאה תני לה [שנה אותה], והוא זה שהדר [חזר] ואמר (פירש) לה [אותה]: מאי [מה פירוש] "מעשה"? — עד שיגזז ויעבדו בו לצורך הקצאתו כעבודה זרה.

ג שנינו במשנתנו: ואיזהו הנעבד? — כל שעובדין אותו... וזה וזה (המוקצה והנעבד) מותרים באכילה להדיוט. ודנים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

אמר רב פפא: שכן אמר קרא [הכתוב] בענין הקרבנות "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם" (יחזקאל מה, טו), ודרשו בו חכמים: "ממשקה ישראל" — מן המותר באכילה לישראל מביאים קרבנות, ואין מביאים ממה שאינו מותר באכילה לישראל. ומעתה, אי סלקא דעתך אסירי [אם עולה על דעתך לומר שאסורים] המוקצה והנעבד באכילה להדיוט, למה לי קרא ממעטינהו [פסוק למעט אותם] מהקרבה לגבוה, שהרי אם אסורים הם באכילה להדיוט ממילא אסורים הם להקרבה לגבוה. אלא ודאי מותרים הם להדיוט.

ודוחים את הראיה: וכי כל היכא דאסירי [היכן, מקום שאסורים] דברים להדיוט — לא בעי קרא [אין צריך פסוק] ללמדנו שאסורים הם להקרבה? והא [והרי] הטרפה (בעל החיים פגוע, העומד למיתה), דאסירא [שאסורה] היא באכילה להדיוט, ובכל זאת מעטיה קרא [מיעטה הפסוק] מהקרבתה לגבוה,

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מן הכתוב בתחילת ספר ויקרא "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" (ויקרא א, ב) למדנו פסול הקרבתם של קרבנות שונים, וכמבואר למעלה (כח,א). ומעתה, כשהוא אומר "אם עולה קרבנו מן הבקר" למטה (בהמשך, בפסוק שלאחריו) שאין תלמוד לומר (שלא למדנו ממנו דבר עד כה), מה הוא מלמדנו? אלא להוציא מכלל הקרבנות את הטרפה!

ומשיבים: בכלל, דבר שאסור באכילה לישראל, אין צורך בלימוד מיוחד לאוסרו להקרבה, ואולם בטריפה איצטריך [נצרך] הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שאין הטריפה קרבה, אמורים דווקא כשתחילה נטרפה ואחר כך נתקדשה, אבל אם נתקדשה ורק אחר כך נטרפה — אימא דתישרי [אומר שתותר] לגבוה, אף שאינה מותרת לישראל. לכך נצרכה הדרשה מהכתוב למעט אותה.

ושואלים: והאם דין זה שהטריפה פסולה להקרבה אף שהתקדשה ואחר כך נטרפה נלמד מכתוב זה? והא מהכא נפקא [והרי מכאן יוצא, נלמד], מפסוק אחר, שכן נאמר בדין מעשר בהמה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כז, לב), ומהלשון "יעבור" למדו חכמים שאין דין זה נוהג אלא בבהמה העוברת, פרט לטרפה, וכגון זו שנחתכו רגליה למעלה מן הברך, שכן בשל כך אינה עוברת תחת השבט (וממנה נלמד לכל שאר הטרפות)!

ומשיבים: הלימוד ההוא ממעשר בהמה נמי איצטריך [גם כן נצרך], שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שהטריפה פסולה להקרבה אמורים דווקא היכא [היכן, בזמן] שלא היתה לה מעולם שעת הכושר (זמן שבו היתה ראויה להקרבה), וכגון שכבר נולדה טרפה ממעי אמה, אבל היכא [היכן, בזמן] שהיתה לה שעת הכושר, ויצאת לאויר העולם, והיתה ראויה להקרבה, ורק לאחר כך נטרפה — אימא תשתרי [אומר שתותר] לגבוה, לכן קא משמע לן [הוא הלימוד מ"כל אשר יעבור תחת השבט" משמיע לנו] שאף זו אסורה לגבוה.

ד משנה ואיזהו הנקרא אתנן שפסול להקרבה על המזבח? — אדם האומר לאשה זונה "הוליך (הרי לך) טלה זה בשכרך", אפילו הן מאה טלאים שנתן לה — כולן נחשבים אתנן זונה, ואסורין להקרבה. וכן אדם האומר לחבירו "הוליך (הרי לך) טלה זה ובתמורה לכך תלין (תשכב משכב ביאה) שפחתך אצל עבדי", ר' מאיר אומר: אינו אתנן, וחכמים אומרים: אתנן.

ה גמרא שנינו במשנה שאמר מר [החכם] שהאומר לזונה שיהיה טלה זה בשכרה, ואפילו הן מאה טלאים שנתן לה — כולן נחשבים אתנן, ואסורין. ומבררים: היכי דמי [באיזה אופן מדובר]? אילימא דשקלה אגרא [אם תאמר בזונה הלוקחת שכר] מאה בהמות — פשיטא דכולהו אסירי [פשוט הדבר שכולן, כל מאה הטלאים שנתן לה, אסורים], שהרי מה לי חד [טלה אחד], מה לי מאה טלאים, ומה חידשה המשנה בכך?!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא באופן דשקלה אגרא חדא [שלוקחת זונה זו בשכרה טלה אחד], ויהיב [ונתן] לה מאה טלאים, ובאה המשנה להשמיענו, שאף שפסק איתה לתת לה טלה אחד באתננה, ונתן לה מאה טלאים, אין אנו אומרים שרק טלה אחד הוא אתנן, והשאר מתנה ואין דין אתנן עליהם, אלא דכולהו [שכולם] מכח אתנן קאתי [הם באים], ודין אתנן אף עליהם.

ו ועוד בדין האתנן. תנו רבנן [שנו חכמים]: נתן לה לזונה בהמה, ולא בא עליה. וכן אם בא עליה ולא נתן לה — אתננה מותר. ותוהים על הדברים: אם נתן לה ולא בא עליה, "אתננה" קרית ליה [אתה קורא לו]? והרי אין אתנן אלא זה הניתן על ביאת זונה, ולא היתה כאן ביאה! ותו [ועוד], במקרה השני, כאשר בא עליה ולא נתן לה, מאי יהיב [מה הוא נתן] לה שנאמר בו שהוא מותר?

אלא הכי קתני [כך הוא אומר, כך יש לשנות בדברי חכמים אלה]: נתן לה ולא בא עליה מיד, אלא אחר כך בא עליה, וכן אם בא עליה ולא נתן לה מיד, ואחר כך נתן לה — בשני אופנים אלה דין אתננה זה שהוא מותר להקרבה. ושואלים: במקרה שנתן לה טלה ורק אחר כך בא עליה, מדוע מותר? וליחול עליה [ויחול עליו] שם אתנן למפרע! אמר ר' אלעזר: