א גמרא בהסבר מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי במשנה אמר ר' יצחק בר' יוסי, אמר ר' יוחנן: הכל (גם ר' מאיר וגם ר' יוסי) מודים במקרה שאדם אומר "תחול זו (תמורת עולה), ואחר כך תחול זו (תמורת שלמים)" — לדברי הכל אומרים אנו: תפוס (אחוז כדבר המחייב) את הלשון הראשון שאמר "תמורת עולה", וקדושת שלמים לא חלה אף לדעת ר' יוסי.

וכן הכל מודים כשאדם אומר "לא תחול זו (תמורת עולה) אלא אם כן חלתה (חלה) זו (תמורת שלמים)" — שאומרים אנו כי תרווייהו קדשי [שתיהן התקדשו, שתי הקדושות, עולה ושלמים חלו], אף לדעת ר' מאיר.

ולא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי אלא במקרה כגון זה שבמשנתינו, שאמר "תמורת עולה תמורת שלמים" שבמקרה זה, ר' מאיר סבר: מדהוה ליה למימר [מתוך שהיה לו לומר], אם רצה להחיל את שתי הקדושות, "תמורת עולה ושלמים", ואילו הוא אמר במקום זה "תמורת עולה תמורת שלמים" — הויא ליה [הריהו] נחשב כאדם האומר "תחול זו ואחר כך תחול זו", ומשום כך לא חלה אלא קדושת עולה, שאין קדושה חלה על קדושה.

ואילו ר' יוסי סבר שמתחילה נתכוון להחיל את שתי הקדושות, והסיבה שלא אמר "תמורת עולה ושלמים" — שכן אי אמר [אם היה אומר] "תמורת עולה ושלמים", הוה אמינא [הייתי אומר, מפרש] את דבריו שרוצה שתהיה קדושה, ואולם קדושתה תהא מתחלקת לשתיים, מחציתה כתמורת עולה ומחציתה כתמורת שלמים, ומשום כך אינה יכולה להיות קריבה על המזבח (שהרי אי אפשר להקריב חציה לקרבן זה וחציה לקרבן זה). לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו, הוא אומר] שבדבריו "תמורת עולה תמורת שלמים", התכוין לומר שתהא כולה עולה וכולה שלמים.

ב ודנים באופן אחר של תמורת שתי בהמות הקדש. תנו רבנן [שנו חכמים]: אדם האומר על בהמת חולין שלו "בהמה זו חציה תמורת עולה, וחציה תמורת שלמים" — התקדשה בהמה זו כולה בקדושת עולה, ולכן תקרב עולה. אלו דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב (שיפול בה מום), ותימכר, ויביא בדמי חציה תמורת עולה, ובדמי חציה תמורת שלמים.

אמר ר' יוסי: אם לכך נתכוון מתחלה, הואיל ואי אפשר לאדם להוציא מפיו שני שמות כאחת (בבת אחת) — כל דבריו קיימין, וחלה עליה אף קדושת שלמים. ושואלים: שיטת ר' יוסי היינו רבנן [זוהי שיטת חכמים], ומה הוסיף בדבריו? ומשיבים: את הברייתא כולה ר' יוסי קתני לה [הוא ששונה אותה], ודברי חכמים שבה הם שיטת ר' יוסי.

ג תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אדם האומר "בהמה זו תהא חציה עולה וחציה חטאת" — מאחר וכלל הוא ש"תפוס לשון ראשון" הרי חציה נעשה עולה. וכיון שמחצית בהמה הוא דבר שהנשמה תלויה בו, לפיכך כולה קדושה בקדושת עולה, ולכן תיקרב עולה, אלה דברי ר' מאיר.

ר' יוסי אומר: חלה עליה אף קדושת חטאת, ולכן אינה קריבה כלל, אלא תמות, שהרי אי אפשר להקריב בהמה אחת לשני קרבנות. ושוין ר' מאיר ור' יוסי בדעתם באומר "חציה חטאת וחציה עולה" — שלדעת הכל תמות.

ומבררים: הלשון "שוין" מני [למי היא מתייחסת], מי מהחכמים הוא המודה לחבירו באופן זה? — ר' מאיר הוא, המודה לר' יוסי שבאופן זה דינה שתמות. ויש לשאול: והרי פשיטא [פשוט] שכך הוא, ואין צורך להשמיענו כן. שהרי זו היא כשיטתו של ר' מאיר, שכיון שכבר חלה עליו קדושת אמירתו הראשונה, שוב לא חלה עליו קדושת אמירתו השניה. כך הוא במקרה שקדמה קדושת עולה לקדושת חטאת — שקרבה כעולה, וכך הוא במקרה שקדמה קדושת חטאת לקדושת עולה — שמתה!

ומשיבים: יש צורך להשמיענו זאת, שכן מהו דתימא [היה מקום שתאמר]: אי לאו דאשמעינן, הוה אמינא [אם לא שהשמיענו, שכך היא דעתו של ר' מאיר במקרה זה, הייתי אומר] כי טעמא [טעם] שיטת ר' מאיר הוא לאו [לא] משום שאומרים אנו "תפוס לשון ראשון", שהאמירה הראשונה היא שמחילה את קדושתה, אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של שיטת ר' מאיר — משום שהוא סבור כי חטאת מעורבת בקדושה אחרת, דינה שהיא קריבה, ומשום כך, באומר "חציה עולה וחציה חטאת" אמר ר' מאיר שקרבה (כעולה) אף שגם קדושת חטאת מעורבת בה.

ומאותו טעם אפילו כי [כאשר] אמר "חציה חטאת" והדר [וחזר] ואמר "חציה עולה" — דינה שהיא קריבה. לכן קא משמע לן [הוא, התנא בברייתא משמיע לנו] שלא כך הוא הדין, ובאופן זה מודה ר' מאיר לר' יוסי שאין היא קריבה, אלא מתה.

ד ועוד בענין דומה, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אמר "בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים" — הריהי קדושה, ואולם אינה קריבה, אלא הריהי רועה עד שיפול בה מום ותיפסל מהקרבה, ואזי תימכר, ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. ועוד מדיניה של בהמה זו: הריהי עושה תמורה (כלומר, שאם המירו בה בהמת חולין — חלו עליה דיני התמורה), ודינה של תמורתו כיוצא בו, שאף תמורתה אינה קרבה אלא הריהי רועה עד שיפול בה מום, ותימכר, וחוצים את דמיה לעולה ושלמים.

ושואלים: והרי מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? — כשיטת ר' יוסי היא, הסבור שחלה על הבהמה קדושת שתי אמירותיו, ולא כשיטת ר' מאיר, ואם כן הרי פשיטא [פשוט] הדבר לשיטת ר' יוסי שקדושה ואינה קריבה, ואין צורך להשמיענו זאת!

ומשיבים: דין תמורתה איצטריך ליה [הוצרך לו] להשמיענו, שאף היא אינה קריבה. שכן מהו דתימא [היה מקום שתאמר]: נהי [אמנם] היא עצמה לא קרבה — אבל תמורתה תקרב, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאף תמורתה אינה קריבה. וטעם הדבר: מאי שנא [במה שונה, מיוחדת] היא עצמה דלא [שאינה] קרבה — משום דהויא לה [שהריהי] קדושה דחויה, שהרי אינה כולה עולה או שלמים, ואם כן תמורתה נמי [גם כן] — מכח קדושה דחויה קאתיא [היא באה], ולכן אינה קריבה.

ה ועוד בדין הקדש שני חצאיה של בהמה. אמר ר' יוחנן: היתה בהמה של שני שותפים, ועמד אחד השותפים והקדיש בתחילה את חציה שלו, ולאחר מכן חזר ולקח (קנה) משותפו את חציה האחרת, והקדישה — דינה שהיא קדושה ואולם אינה קריבה, שהרי כאשר הקדיש את חציה הראשון לא היתה ראויה להקרבה, וכיון שנדחתה מהקרבה שוב אינה חוזרת להכשרה להיות מוקרבת אף שעתה היא ראויה להקרבה, והריהי עושה תמורה, ותמורתה