אבל בתרי סדרי [בשני סדרים, בשתי קבוצות של מעות], — לא, לכן בא ר' אמי וקא משמע לן [והוא משמיע לנו] שאף באופן זה של שני ציבורי מעות סבור ר' שמעון שהמותר ניתן לעולת נדבה.

א אמר ר' הושעיא: המפריש שתי חטאות לחובתו, שהשניה תהא לאחריות, שאם תאבד האחת, תוקרב השניה תחתיה — הריהו מביא קרבן ומתכפר באחת מהן, וחבירתה אינה מתה, אלא רועה עד שיפול בה מום, ותימכר, ויפלו דמיה לעולת נדבה.

ודנים בדברי ר' הושעיא: אליבא דמאן [לשיטת מי] אמר זאת ר' הושעיא? אילימא אליבא דרבנן [אם תאמר שלשיטת חכמים] — השתא [עכשיו] אפילו במקרה של המפריש חטאת לאיבוד (תחת חטאת שאבדה) אמרי רבנן לאו [אמרו חכמים שלא] כאיבוד (כחטאת האבודה) דמי [דומה, נחשבת] החטאת שהופרשה תחתיה, ולכן אינה מתה אלא רועה. זה המפריש מלכתחילה חטאת נוספת לצורך אחריות מיבעיא [נצרך] לומר לדעת חכמים שאינה מתה?!

אלא תאמר כי אליבא [לשיטת] ר' שמעון אמר זאת ר' הושעיא — והרי ר' שמעון אינו סבור כן, שכן האמר [הרי אמר] ר' שמעון: חמש חטאות מתות, ובכללן החטאת שהתכפרו בעליה באחרת, ואף זו שהופרשה לאחריות והתכפרו בעליה בחבירתה!

אלא יש לומר כי אליבא [לשיטת] רבי אמר זאת ר' הושעיא. שכן כי [כאשר] אמר רבי שהחטאת שהופרשה תחת החטאת האבודה הריהי מתה — הרי זה דווקא בחטאת המופרשת באיבוד (במקום חטאת אבודה), אבל במקרה זה של המפריש חטאת נוספת לצורך אחריות — לא אמר רבי שהשניה מתה.

ומקשים על הסבר זה: תנן [שנינו בסוף משנתנו]: המפריש בהמה לחטאת, והרי היא עתה בעלת מום, שלאחר שהפרישה נפל בה מום, ופסולה להקרבה — הרי זה מוכרה, ויוצאת לחולין, ומביא בדמיה בהמה אחרת תחתיה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אם קרבה הבהמה השניה לחטאתו, קודם שנשחטה הבהמה הראשונה ועדיין היא קיימת — הרי הראשונה, אף שיצאה לחולין במכירתה, והיא עתה ברשות הקונה — תמות. וטעם הדבר: מפני שכבר כיפרו בעליה, והריהי איפוא כחטאת שהתכפרו בעליה באחרת, שדינה למיתה.

ונדון בשיטתו זו של ר' אלעזר בר' שמעון: קא סלקא דעתך [היה עולה על דעתך] לומר כי ר' אלעזר בר' שמעון כרבי האומר שהקרבתה של החטאת האחת, גורמת דין מיתה לחטאת האחרת, בכל מקרה סבירא ליה [הריהו סבור]. ואף זו, אף שיצאה לחולין, כיון שהחטאת האחרת קרבה — הריהי מתה. ומכאן נאמר שאפילו באופן זה, במפריש מלכתחילה לצורך אחריות נמי [גם כן] יש לומר שכיון שקרבה האחת — השניה מתה. נמצא שר' הושעיא לא אמר דבריו לשיטת רבי!

ומשיבים: לא, אין הכרח לומר שר' אלעזר בר' שמעון סבור כשיטת רבי, שכן דלמא [שמא] ר' אלעזר בר' שמעון כאבוה סבירא ליה [כאביו סבור הוא], שאמר ר' שמעון: חמש חטאות מתות ולא חילק בדבריו, משמע שאף במקרה שנמכרה הבהמה ויצאה לחולין, כיון שנתכפר באחרת הריהי מתה לשיטת ר' שמעון.

ומקשים עוד על דברי ר' הושעיא: תנן [שנינו במשנה] בדינם של שני שעירי יום הכיפורים, שאם מת השעיר לעזאזל — מביאים זוג אחר של שעירים, ומגרילים עליהם. והשעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל, נשלח לשם, ואילו מבין שני השעירים לה' (מהזוג הראשון ומהזוג השני) — אחד מהם יוקרב לעבודת היום במקדש, והשני ירעה עד שיפול בו מום, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. ומסבירה המשנה: אין השעיר השני הולך למיתה (כחטאות המתות), לפי שאין חטאת צבור מתה. ונדייק: הא [הרי] מכאן נלמד, שבמקרה דומה, אם היתה זו חטאת של יחיד — הריהי מתה. וכיון שלא נאמר במשנה מי משני השעירים לה' הולך לרעיה, האם זה שנותר מההגרלה הראשונה, או זה מההגרלה השניה, נחלקו בכך אמוראים.

אמר רב: בעלי חיין אינן נידחין, שבעל חיים שהוקדש ולא יכלו להקריבו בזמנו, אינו נחשב כדחוי לעולם ופסול, אלא ישתמשו בו בזמן שיהא שוב ראוי. ולכן כשהוא מתכפר — בשעיר השני שבזוג ראשון שעלה עליו הגורל לה' הריהו מתכפר. ונדון בדבר: השעיר לה' שבזוג הראשון הוא הקרב, ואילו אידך [האחר, השעיר לה' שבזוג השני], הוה ליה [הריהו] כזה המופרש לאחריות, שהרי אינו כמפריש תחת שעיר אבוד (שהרי השעיר לה' שבזוג הראשון לא אבד), וקתני [ושנינו] בדינו של שעיר זה, שאם היתה זו חטאת היחיד — הריהי מתה. ושלא כדברי ר' הושעיא שהמפריש שתים לאחריות — אין השניה מתה!

ומשיבים: אין להקשות מדברי רב אלו, משום שרב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: מצוה להקריב בקרבן הראשון שהופרש. ונמצא שכאשר הפריש את השעיר לה' השני, מלכתחילה היה זה על מנת שילך לאיבוד. ואין זה כמפריש שתי בהמות לאחריות, שהרי אז יכול להקריב לכתחילה איזה מהן שירצה. ומשום כך, אף כשקרבה האחת — אין השניה מתה, אלא רועה.

ב ועוד בענין מחלוקת רבי וחכמים, תני [שנה] רב שימי בר [בן] זירי קמיה [לפני] רב פפא ברייתא זו: כאשר החטאת הראשונה אבדה כבר בשעת הפרשה של החטאת השניה, ולפני שנתכפר בשניה נמצאה הראשונה, נחלקו בכך רבי וחכמים, לדעת רבי — השניה מתה, ולדעת רבנן [חכמים] — השניה תרעה. ואולם אם אבדה (היתה אבודה) החטאת אף בשעת כפרה, ורק לאחר מכן נמצאה הראשונה — לדעת רבנן [חכמים] — השניה מתה, ואילו לדעת רבי — השניה רועה.

אמר לו רב פפא לרב שימי בר זירי: אין זה כדבריך, שהרי קל וחומר הוא: ומה במקרה שהיתה החטאת אבודה רק בשעת הפרשה דאמרי רבנן [שאמרו חכמים] שהשניה רועה, ועל כך חלק ואמר רבי שהיא מתה. במקרה שהיתה אבודה בשעת כפרה, דלרבנן [שאף לשיטת חכמים] הריהי מתה, לשיטת רבי לא כל שכן שהיא מתה!

אלא תני הכי [שנה כך] את הברייתא שלפניך: היתה אבודה בשעת הפרשה, ואחר כך נמצאה, לדעת רבי — הריהי מתה, לדעת רבנן [חכמים] — הריהי רועה. ואולם אם היתה אבודה בשעת כפרה — לדברי הכל הריהי מתה.

ג שנינו במשנתנו בדין המפריש חטאת ולאחר מכן נפל בה מום, ועמד ומכרה, והביא בדמיה חטאת אחרת וקרבה החטאת האחרת, שחכמים אומרים שאין בכך כלום, והבהמה הראשונה הריהי חולין, ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר שאם קרבה השניה לפני שנשחטה הראשונה לאכילת חולין, למרות שיצאה לחולין הריהי מתה, שהיא כחטאת שהתכפרו בעליה באחרת.

ומביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אף ששוחטים ביום טוב ומפשיטים את עור הבהמה — אין מרגילין ביום טוב, כלומר, אין מפשיטים את עור הבהמה דרך הרגליים, כדי שיישאר שלם, על מנת להשתמש בו כחמת. כיוצא בו: אין מרגילין כלל, ואף לא ביום חול, בבכור, ואפילו הוא בעל מום, וכן לא מרגילים בפסולי המוקדשין שנפדו ונשחטו לחולין, מפני שיש בכך בזיון לבהמת קדשים.

ושואלים: בשלמא [נניח, זה מובן] הלכה זו שביום טוב אין מרגילים — וטעם הדבר: משום דקא טרח טירחא דלא חזי ליה [שהוא טורח טירחה שאינה ראויה לו, ליום טוב עצמו], והרי הלכה זו הריהי כדעת הכל. אלא הלכה זו שאין מרגילים בבכור — מאן [מיהו] התנא הסבור כן?

אמר רב חסדא: שיטת בית שמאי היא, שאומר: הבכור, גם אם נפל בו מום — בקדושתיה קאי [בקדושתו הוא עומד], דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת בכורות], בית שמאי אומר: לא ימנה (יטול מנה, ישתתף) ישראל עם הכהן על אכילת בשר הבכור בעל המום. ובית הלל מתירים לישראל לאכול מבשר הבכור הזה, ואפילו מתירים הם להאכילו לגוי. הרי שסבורים בית שמאי כי עדיין קדושת בכור עליו, אף שנפל בו מום, ולכן לדעתם אף אסור להרגילו.

ומוסיפים ומבררים: בפסולי המוקדשין, מאן [מיהו] התנא שסבור כך? אמר רב חסדא: כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היו לפניו שתי חטאות, כאשר אחת מהן לאחריות, שאם תמות או תאבד האחת יתכפר בשניה. והיתה אחת מהן תמימה (ללא מום) ואחת נפל בה מום לאחר שהקדישה, והריהי עתה בעלת מום. מה יעשה בהן? התמימה — תקרב לחטאתו, והשניה שהיא בעלת מום — תפדה.

נשחטה בעלת המום לאחר פדיונה, אם נשחטה עד שלא (בטרם) נזרק דמה של התמימה על המזבח לכפרה — הרי היא מותרת בהנאה. ואולם אם נשחטה משנזרק דמה של תמימה על המזבח — הריהי אסורה בהנאה, כדין חטאת שהתכפרו בעליה באחרת.

ר' אלעזר בר' שמעון אמר: אפילו נשחטה בעלת המום, וכבר בשר בעלת המום מונח בקדירה, ורק אחר כך נזרק דמה של תמימה על המזבח — בשר בעלת המום אסור, והריהו יוצא להישרף בבית השריפה, כדין הקדשים שנפסלו. מפני שעדיין שם "חטאת" עליה. הרי שהוא סבור שפסולי המוקדשים נשארה בהם קדושה ראשונה, אפילו לאחר שחיטה, ומשום כך הריהו גם אוסר להרגיל אותם.

ושואלים: מדוע רב חסדא העמיד את ההלכה שאין מרגילים את הבכור כשיטת בית שמאי, ואת ההלכה שאין מרגילים בפסולי המוקדשים כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, לוקמה אידי ואידי [שיעמיד את זה ואת זה] כשיטת בית שמאי, וכדין בכור בעל מום, כן דין פסולי המוקדשים!

ומשיבים: דלמא [שמא] יש לחלק ולומר: כי אמרי [כאשר אמרו] בית שמאי את דינם בבעל מום, שאין קדושתו פוקעת ממנו ואסור לנהוג בו כבחולין — הרי זה דווקא בבכור, משום דקדושתיה [שקדושתו] היא מרחם אמו (משעה שנולד), אבל בפסולי המוקדשין האחרים שאין קדושתם מרחם — לא אמרו כן בית שמאי. וסבורים הם שמשעה שהותרו בשחיטה — שוב אין בהם קדושה, ומותר להרגילם.

ושואלים לצד האחר: ולוקמא אידי ואידי [ושיעמיד רב חסדא את זה ואת זה, בכור ופסולי המוקדשין] כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, וכדין פסולי המקודשין דין הבכור!

ומשיבים: דלמא [שמא] יש לומר כך: כי [כאשר] אמר ר' אלעזר בר' שמעון את דינו שהריהם עומדים בקדושתם, ואפילו אחרי שנפדו ונשחטו והונחו בקדירה — הרי זה דווקא בשאר פסולי המוקדשין, ורק באלה אכן גם נוהג הדין שאין להרגילם. וטעם הדבר? משום דאלימי למיתפס [שהם תקיפים בקדושתם עד כדי לתפוס] את פדיונן בקדושה. אבל בבכור בעל מום, שלא ניתן לפדותו — לא אמר כן ר' אלעזר בר' שמעון, ומותר להרגיל בו.

ושואלים: וכי ר' אלעזר בר' שמעון, לית ליה הא דתנן [אין לו, אינו מקבל דין זה ששנינו] במשנה במסכת בכורות באין חולק שכל פסולי המוקדשין הריהם נשחטין באיטליז (במקום השוק), ונמכרין באיטליז, שם מרובים הקונים, ומחירם גבוה, ונשקלין בליטרא (משקל), כדרך ששוקלים בשר רגיל, ואין אומרים שיש בכל זה משום זלזול בקדשים. אלמא [הרי] שכיון דשרית ליה [שהתרת לו] לעשות כן, הריהו בכך טפי וזבין [יכול להרבות במחיר ולמכור] ונמצא על ידי כך ההקדש מרויח. והרי איפוא שמותר לנהוג מנהג חולין בפסולי המוקדשים. ומדוע לא יתיר להרגיל בהם לאחר פדיונם? והרי על ידי כך ירויח ההקדש, שיפדו אנשים את הפסולים במחיר גבוה יותר!

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: לא הותר הדבר, משום שמה שמשביח בעור על ידי שמפשיט אותו בשלימות — הריהו פוגם בבשר. שכן בכך מקצת הבשר הולך לאיבוד, וההיתר אם כן להרגיל אינו מעלה בכך את ערך הבהמה כולה.

אמרי במערבא משמיה [אמרו בארץ ישראל בשמו] של ר' אבין טעם אחר לאיסור להרגיל בפסולי המוקדשים: מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, והרי אסור לעבוד בפסולי המוקדשים.

ר' יוסי בר אבין אמר הסבר אחר: גזירה שמא ימתין לשוחטם עד שימצא מי שיצטרך לעור זה, ובתוך כך יגדל מהם עדרים עדרים,