אמר רב יוסף בתשובה לשאלה זו: מה שאמרו שבדורות שלאחר יוסף בן יועזר איש צרידה היה בהם מקצת דופי, אין הכוונה לדופי שבחטא, אלא רק על דופי שבעניינה של המחלוקת על הסמיכה על שלמי חגיגה ביום טוב קתני [שנינו]. שעד למחלוקת זו שבענין סמיכה לא נחלקו כלל. ודופי זה הכרוך במחלוקת החל רק לאחר שמת יוסף בן יועזר.

ושואלים: והא [והרי] אף יוסף בן יועזר גופיה מיפליג פליג [עצמו חולק] בסמיכה על יוסף בן יוחנן איש ירושלים, ומדוע מציינים כי רק לאחריו החל דופי זה של המחלוקת? ומשיבים: כי איפליג [כאשר חלק] בה יוסף בן יועזר — היה זה בסוף שניה [שנותיו], דבצר ליבא [שכבר התמעט הלב], ונחשב הדבר כלאחר זמנו של יוסף בן יועזר.

א גופא [לגופם] של הדברים שנשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רב יהודה, אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו עם ישראל שבאותו הדור לממלא מקומו יהושע בן נון: שאל מן השמים שיורוך אותן הלכות שנשתכחו! אמר להם: "לא בשמים היא התורה" (על פי דברים ל, יב), שלאחר שניתנה התורה בסיני הריהי מסורה בידי החכמים שבכל דור לדון בה, ואין היא עוד בשמים להוסיף וללמוד בה בדרך נבואה.

ולאחר שנים אמרו לו עם ישראל לשמואל הנביא: שאל מן השמים ויורוך הלכות אלה שנשתכחו! אמר להם: אין לעשות כן, שהרי נאמר בתורה, בפסוק האחרון שבספר ויקרא "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז, לד), והרי לשון הדגשה זו "אלה" — באה להורות: דווקא אלה הן המצוות, ואין זולתן, שאין הנביא בכוח נבואתו רשאי לחדש דבר מצוה מעתה, מעת שהסתלק משה רבינו. אמר ר' יצחק נפחא: אף הלכה זו של החטאת שמתו בעליה כיצד לנהוג בה, אם ברעייה או בהמתה, נשתכחה בימי אבלו של משה.

ועוד קודם לכן אמרו ישראל לפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן: שאל מן השמים שיורוך הלכות אלה שנשתכחו! אמר ליה [לו, להם]: אין לעשות כן, כי לא בשמים היא התורה. ועוד אמרו לו לאלעזר בן אהרן הכהן: שאל! אמר להם: אין לעשות כן, שהרי נאמר בתורה "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" — ללמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.

ב ועוד בענין לימוד תורה שלאחר פטירת משה רבינו. אמר רב יהודה, אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע משרתו: שאל ממני כל ספיקות שיש לך, ואפתור לך אותם! אמר לו יהושע: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? וכי לא כך כתבת בי בתורה "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא)?! ואילו היו לי ספקות, הייתי שואלם. ונמסר כי מיד שאמר כן, תשש כחו של יהושע, על שהשתבח בעצמו, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו עליו כל ישראל להרגו אלא אם כן ילמדם אותן הלכות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אותן הלכות — אי אפשר, ואשר לעם ישראל הדורשים ממך לגלותן — לך וטורדן (העסק אותם) במלחמה, ויניחו לך. שכן נאמר בתחילת ספר יהושע: "ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר. משה עבדי מת ועתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נותן להם לבני ישראל" (יהושע א, א—ב). שמיד בסמוך לפטירת משה, נערכו למלחמה.

ג במתניתין תנא [במשנה שנה החכם]: אלף ושבע מאות קלין וחמורין (הלכות שנלמדו במידת קל וחומר), וגזירות שוות (הלכות שנלמדו במידת גזירה שווה), ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה.

אמר ר' אבהו: אף על פי כן החזירן לכל אותן הלכות עתניאל בן קנז מתוך פלפולו בתורה, שכן נאמר: "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה" (יהושע טו, טז—יז). ונדרש הדבר על חלק התורה ("קרית ספר") שלא היה בידיהם אחר שנשתכח והשיבו עתניאל בפלפולו ("וילכדה"). ד כיון שהובאו דברים בעניינו של עתניאל, דורשים עוד בכתובים אלה. ולמה נקרא שמה של אשתו "עכסה"? — שכל הרואה אותה כועס על אשתו שאין היא נאה כמותה.

עוד מסופר שם אודות עכסה, כי "ויהי בבואה ותסיתהו לשאל מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור" (יהושע טו, יח), ושואלים: מאי [מה עניינו] של כתוב זה "ותצנח" שמשמעו בלשונם — צווחה, צעקה רמה, ומה ראתה לעשות זאת מעל גבי החמור? אמר רבא, אמר ר' יצחק, שכך אמרה לו עכסה לכלב: מה חמור זה, כך היא דרכו, כיון שאין לו מאכל באבוסו — מיד הוא צועק. כך אשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה — מיד היא צועקת.

עוד נאמר שם בענין עכסה: "ותאמר תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני ונתתה לי גולות מים ויתן לה את גולות עליות ואת גולות תחתיות" (יהושע טו יט). ודורשים: "ארץ הנגב נתתני" — שאמרה לו: נתתני בבית שמנוגב (יבש, חרב) מכל טובה. ואף על פי כן "ונתתה לי גלת מים" — אדם שאין בו אלא תורה (המכונה "מים") בלבד שרק היא גלויה ("גולות") לו, ואולם אינו יכול לפרנס אותי, ומנין לי מזונות? ולכן אני מבקשת: "תנה לי ברכה" — אדם שחוץ מלימוד התורה יעסוק אף בפרנסה. ומסופר: "ויתן לה כלב את גלת עליות ואת גלת תחתיות", ונדרש הדבר כך: שאמר לה: מי שחכם הוא בתורה, שדר בעליונים ובתחתונים, יבקש ממנו מזונות?! שאין הוא נזקק לכך, שוודאי אלה יימצאו לו בזכות עיסוקו בתורה.

ושואלים: האם כלב, בן קנז הוא? והלא כלב בן יפונה הוא! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "יפונה"? — הרי זה כינוי שניתן לו על שפנה מעצת מרגלים, שלא היה עימם בהוצאת דיבת הארץ.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] האם בן קנז הוא? והלא בן חצרון הוא, דכתיב [שכן נאמר]: "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה" (דברי הימים א' ב, יח)! אמר רבא: כלב אמנם היה בנו של חצרון, ואולם לאחר שמת אביו חצרון נישאה אמו לקנז, ונמצא איפוא שכלב חורגיה [בנו חורגו] של קנז הוא ועתניאל היה אחיו מן האם.

ה ועוד בעניינו של עתניאל. תנא [שנה] החכם בברייתא: הוא עתניאל, הוא יעבץ, שאין אלה אלא כינויים, ומה שמו המקורי? — יהודה אחי שמעון שמו. ולפשרם של כינויים אלה: "עתניאל" — על שם שענאו אל לתפילתו. "יעבץ" — על שם שיעץ וריבץ תורה בישראל.

ומנלן [ומנין לנו] שענאו אל לתפילתו? — דכתיב [שכן נאמר]: "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמדי ועשה מרעתי לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל" (דברי הימים א ד, י).

ומסבירים את תפילתו זו: "אם ברך תברכני" — בלימוד התורה, "והרבית את גבולי" — בתלמידים שילמדו לפניי, "והיתה ידך עמדי" — שלא ישתכח תלמודי מלבי, "ועשה מרעתי" — שיזדמנו לי ריעים כמותי, "לבלתי עצבי" — שלא ישגבני (יתעצם עלי) יצר הרע לבטלני מלשנות בתורה. אם אתה עושה כן — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני הולך לנסיסי [בעצב] לשאול (לקבר). מיד, "ויבא אלהים את אשר שאל".

כיוצא בדבר אתה אומר שכל המוסר נפשו על לימוד התורה — ה' נענה לו, וכפי שנאמר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'"(משלי כט, יג), ופירשו פסוק זה: בשעה שהתלמיד ("רש" שאינו יודע כלום) הולך אצל רבו ("איש תככים" — המצוי בתווך, שיודע די כדי ללמד לזה שאינו יודע כלום, אבל הוא עצמו צריך עדיין ללמוד), ואומר לו: למדני תורה! אם מלמדו — מתקיים בשניהם הכתוב "מאיר עיני שניהם ה'"(שהן התלמיד והן הרב גדלים בתורה). ואם לאו [לא], שאין הרב נענה לתלמיד ללמדו תורה — מתקיים בהם הכתוב "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'"(משלי כב, ב), ללמד: כי מי שעשאו חכם לזה, הרב שסירב ללמד תורה — עושה אותו עתה לטיפש, ומי שעשאו טיפש לזה, התלמיד המבקש ללמוד תורה — עושה אותו עתה לחכם. זו משנת ר' נתן.

ר' יהודה הנשיא אומר פירוש אחר בתפילת יעבץ: "אם ברך תברכני" — בפריה ורביה, "והרבית את גבולי" — בבנים ובבנות, "והיתה ידך עמדי" — במשא ובמתן, "ועשית מרעתי" — שלא יהא בי מיחוש (כאב) ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים, "לבלתי עצבי" — שלא ישגבני (יתחזק עלי) יצר הרע לבטלני מלשנות בתורה. אם אתה עושה כן — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני הולך בנסיסי [בעצב] לשאול (לקבר). מיד, "ויבא לו אלהים את אשר שאל" — שנענה לתפילתו.

כיוצא בדבר אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'"— בשעה שעני הולך אצל בעל הבית, ואמר לו: פרנסני! אם העשיר אכן מפרנסו — מוטב, ואם לאו [לא] — מתקיים בשניהם "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'", מי שעשאו עשיר לזה — הריהו עושה אותו עתה לעני, ומי שעשאו עני לזה — הריהו עושה אותו עתה לעשיר.

ו שנינו במשנתנו שאמר ר' שמעון מה מצינו בשלוש מבין חמש חטאות המתות (ולד החטאת, תמורה החטאת, וחטאת שמתו בעליה) שאין הן מתקיימות אלא בחטאת היחיד ולא בחטאת הציבור, אף השתים האחרות, החטאת שהתכפרו בעליה והחטאת שעברה שנתה, אינן אלא בחטאת יחיד ולא בחטאת ציבור.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים], ר' שמעון אומר: חמש חטאות מתות, ואלו הן: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שכפרו בעליה, וחטאת שעיברה שנתה.

אי (אין) אתה יכול לומר בולד חטאת שמדובר בחטאת ציבור — לפי שאין חטאת נקבה בציבור. ואי אתה יכול לומר בתמורת חטאת שמדובר בחטאת ציבור — לפי שאין ציבור עושין תמורה. ואי אתה יכול לומר בחטאת שמתו בעליה שמדובר בחטאת ציבור — לפי שאין הציבור מתים.

ואילו ביחס לחטאת שכיפרו (שהתכפרו כבר) בעליה בחטאת אחרת אחר שאבדה זו ואחר הכפרה נמצאה, וחטאת ציבור שעיברה (עברה) שנתה — לא מצינו [מצאנו] במפורש מה דינן, יכול יהו נוהגות בדין זהה בין בחטאת יחיד בין בחטאת ציבור?

— אמרת: ילמד אדם דינו של הסתום (זה שלא נתפרש דינו, שתי חטאות אלה של ציבור) מזה שמפורש דינו (שאר שלש החטאות של ציבור). ומעתה נאמר: מה מפורש — נוהג דווקא ביחיד ולא בצבור, אף בחטאת שכיפרו בעליה וחטאת שעיברה שנתה — דווקא בחטאת יחיד הדברים אמורים ולא בחטאת ציבור.