שכך הוא סדר שנות ההנהגה של אלה שקדמו למרד אבשלום: עשר שנים — שמלך שמואל בעצמו (לבדו), שנה אחת — שמלך שאול ושמואל ביחד, ועוד שתים — שמלך שאול בעצמו (לבדו), ושלשים ושבע שנים — שמלך דוד. וסיכום שנות מלכותם של כל אלה, הריהו ארבעים שנה, וחשב אבשלום, שעתה הגיע זמנו שלו למלוך על ישראל.

א משנה המשנה ממשיכה לדון בחילוקים שבין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור. הלכה למשה מסיני היא שיש "חטאות המתות" והן חמש חטאות שאינן ראויות להיות מוקרבות על המזבח, ואין להן תקנה עד שימותו מעצמן. ואלו הן: ולד חטאת; תמורת החטאת; החטאת שמתו בעליה; החטאת שהתכפרו בעליה בחטאת אחרת, וכגון שאבד קרבן החטאת, ונתכפרו הבעלים בקרבן אחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון; והחטאת שעברה עליה שנתה. והמשנה דנה בחטאת שהתכפרו בעליה: חטאת היחיד שכפרו (שהתכפרו) בעליה באחרת לאחר שאבדה ונמצאה — מתה. ואם היתה זו חטאת של צבור — אינה מתה. שלא נאמר דין זה אלא בחטאת היחיד, ולא בחטאת הציבור.

ואילו ר' יהודה אומר: אף חטאת הציבור שהתכפרו הציבור בחטאת אחרת — תמות. ר' שמעון אומר: מה מצינו (כשם שמצאנו) בשלוש חטאות שמתוך אלה החמש שנקבעה בהן הלכה למשה מסיני כי הן מומתות, בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאת שמתו בעליה — שהדברים אמורים בחטאת יחיד ולא בחטאת צבור (שהרי אין אפשרות שיהיה ולד חטאת בחטאת ציבור, שכן היא באה רק מן הזכרים; ואין אפשרות שתהיה תמורת חטאת בחטאת ציבור, שכן אין דין תמורה כלל בקרבן ציבור; ואין אפשרות שתהיה חטאת ציבור שמתו בעליה, שהרי אין הציבור מת), אף דין שתי החטאות האחרות: חטאת שכפרו בעליה וחטאת שעיברה שנתה — דווקא בחטאת יחיד הדברים אמורים, ולא בחטאת ציבור.

ב גמרא בענין החטאת שהתכפרו בעליה באחרת, מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מהו (מה מלמדנו) כתוב זה האומר בדין חטאת היחיד "יביא" ("ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה". ויקרא ד, לב)? והלא די היה לומר "ואם כבש קרבנו לחטאת" וכו'! אלא מנין למקדיש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הראשונה קיימת, ומעתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה, מנין שאיזו מהן שירצה יביא? — תלמוד לומר: "יביא קרבנו לחטאת", שתלוי בו איזה מהן יביא לקרבן. ומעתה יש לשאול: יכול יביא את שתיהן לקרבנו? — תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "נקבה תמימה יביאנה" — שמביא אחת ולא שתים. ואם כן

אותה שניה מה תהא עליה? אמר רב המנונא, תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: תרעה עד שיפול בה מום, ולאחר מכן תיפדה, ויביא בדמיה קרבן נדבה. ואילו ר' שמעון אומר: תמות, כדין חטאת היחיד שכיפרו בעליה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יהודה שבמקרה זה תרעה החטאת השניה עד שיפול בה מום, ולא תמות? והא [והרי] ר' יהודה שתמות שמעינן ליה [שמענו אותו] אומר במשנתנו! ומשיבים: איפוך [הפוך] את שיטות החכמים בברייתא זו, ובאופן זה, ר' יהודה אומר: תמות, ר' שמעון אמר: תרעה. ומקשים על תירוץ זה: מי [האם] אמר ר' שמעון תרעה? והא [והרי] במשנתנו אמר ר' שמעון כי כל אלו חמש חטאות היחיד, ובכללן זו שהתכפרו בעליה מתות!

אלא (אמר ליה [לו]) לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את שיטות החכמים שבברייתא זו, ובאשר לסתירה בדברי ר' יהודה יש להשיב כי לא קשה, שכן יש להבחין בין המקרים: כאן בברייתא, שאמר בה ר' יהודה שתרעה — מדובר במקרה שהחטאת הראשונה היתה אבודה בשעת ההפרשה של החטאת השניה, אבל לא בשעת הכפרה, שנמצאה קודם לכן, וכיון שבשעת הכפרה לא היתה אבודה — אינה מתה אלא רועה. ואילו כאן במשנתנו, שאמר בה ר' יהודה שתמות — מדובר במקרה שהיתה החטאת הראשונה אבודה אף בשעת הכפרה בחטאת השניה, ורק לאחר מכן נמצאה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לסתירה זו שבדברי ר' יהודה: אידי ואידי [זו וזו], הן המשנה והן הברייתא מדברות כשהיתה החטאת הראשונה אבודה בשעת הפרשה ונמצאה קודם הכפרה בשניה, ולא קשה מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, שכן הא [זו] שאמר ר' יהודה במשנה שתמות — הריהי שיטת ר' יהודה אליבא [על פי שיטת] רבי (ר' יהודה הנשיא) במשנה להלן (כב,ב) הסבור כי אף אם היתה אבודה רק בשעת הפרשה ולא בשעת הכפרה באחרת הריהי מתה. ואילו הא [זו] שאמר ר' יהודה בברייתא שתרעה — הריהי שיטת ר' יהודה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] באותה משנה הסבורים שאינה מתה אלא אם היתה אבודה גם בשעת הכפרה באחרת. שנינו במשנתנו בשיטת ר' יהודה כי חטאת ציבור שהתכפרו הציבור באחרת הריהי מתה.

ומקשים: ומי איכא למאן דאמר [והאם מבין החכמים יש מי שאומר] כי חטאת ציבור שכפרו בעלים — מתה?