שהרי האמרה הרווחת בפי העם: בוצינא טב מקרא [קישוא שכבר בשל כעת, למרות קוטנו, טוב מדלעת גדולה שתבשיל לאחר זמן].

א משנה נאמר בתורה בדין התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י), ומפרטים עתה באלו בהמות של הקדש על אלו בהמות של חולין מתקיים דין זה. ממירין מבהמת הקדש שהיא מן הצאן (בהמה דקה, כגון כבשים ואילים) של קודש על הבקר (בהמה גסה, כגון שור ופרה) של חולין. וכן ממירים מן הבקר על הצאן. וממירים אף בין הצאן עצמם מן הכבשים על העזים, וכן מן העזים על הכבשים. וממירים מן הזכרים על הנקבות, וכן מן הנקבות על הזכרים. שכל אלה בכלל "בהמה". וממירים מן בהמות הקדש התמימים (שאין בהם מום) על בהמות חולין שהן בעלי מומין, וכן ממירים מן בעלי מומין על התמימים.

וטעמה של הלכה זו — שכן אף שנאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" — ובהמה שאין בה מום הריהי בכלל "טוב" וזו שיש בה מום הריהי בכלל "רע". ו"טוב ברע" הוא איפוא תמים של חולין בבעל מום של קודש, ו"רע בטוב" הוא בעל מום של חולין בתמים של קודש — מכל מקום נאמר בכתוב: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". ומגדירים: איזהו (מיהו) בעל מום ("רע"). זה שנאמר בו "טוב ברע" — אלו בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן, כלומר, שלאחר שהוקדשו נפל בהם מום. ורק בהמת הקדש בעלת מום שכזה, ממירים ממנה על בהמת חולין. ואולם בהמה בעלת מום שהוקדשה לאחר שנפל בה מום — אינה עושה תמורה. ואם המיר בה בהמת חולין — לא חל עליה דין תמורה.

ב גמרא שנינו במשנתנו אלו הן הבהמות (של ההקדש ושל החולין) שמתקיים בהן דין התמורה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י) — מכאן שממירין מן הצאן על הבקר, ומן הבקר על הצאן. וכן ממירים מן הכבשים על העזים, ומן העזים על הכבשים. וכן מן הזכרים על הנקבות, ומן הנקבות על הזכרים. ומן בעלי מומין על התמימים, ומן התמימים על בעלי מומין שכל אלה בכלל "בהמה".

ויש לברר: יכול נוהג דין זה שממירים מבהמת הקדש בעלת מום אפילו אם קדם המום להקדישן, ולא רק זו שנפל בה מום אחר כך? — תלמוד לומר (משמיענו הכתוב) בפסוק זה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב", ואיזהו האופן בו מתקיים המרת "טוב ברע"? — אלו בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן.

ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד, כיצד נלמד הדבר מהכתוב]? אמר אביי בהסבר הדרשה: נימא קרא [יאמר הכתוב] "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בו", ויובן הדבר שהכוונה להמרת רע בטוב, ומעתה יש לשאול: המלה "בטוב" אחרינא [האחרת, הנוספת] למה לי (מה היא מלמדת)? שמע מינה [למד ממנה] כי לא כל קרבן שהוא בגדר "טוב" הריהו בכלל דין התמורה, אלא דווקא זה המוגדר כטוב מעיקרו, שלא היה בו מום מתחילתו, אלא שנפל בו לאחר שהקדישו — הוא זה שעושה בהמת חולין תמורה. אבל קרבן המוגדר כרע מעיקרו, שהיה בו מום מתחילתו — אין עושה תמורה.

רבא אמר הסבר אחר בדרשה זו: תרווייהו [שניהם] שתי המילים "טוב" הכתובות בפסוק זה הריהן ייתורי מייתרי [מיותרות], וללמד באו. שהרי אם אין שני הכתובים הללו משמיעים חידוש דין, אם כן, נכתוב קרא [די שתכתוב התורה] "לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בו", ויהיה מובן הדבר כי המלה "אותו" (שבכתוב "אותו ברע") הריהי ניגודו של הרע, וכן המלה "בו" (שבכתוב "או רע בו"). ולמה לי למכתב תרוייהו [לכתוב את שתי] המילים "טוב"? — להשמיענו שני דברים: חד [כתוב אחד] "טוב" מלמדנו שאפילו זה הממיר טוב בטוב, כלומר, בהמת קודש תמימה בבהמת חולין תמימה נמי [גם כן], כי [כאשר] הוא ממיר — הריהו לקי [לוקה] על כך. ואידך [והאחר, ה"טוב" הנוסף] מלמדנו כי דווקא קרבן שהוא טוב מעיקרו, שלא היה בו מום בתחילתו, ורק לאחר הקדשו נפל בו מום — הוא זה שעושה תמורה, אבל זה שהוא רע מעיקרו כשנולד בעל מום — אין עושה תמורה.

ושואלים: ולשיטת אביי שאין בכתוב זה אלא "טוב" אחד מיותר, המלמד לענין המרה מבעלת מום שלא היה המום בבהמה מתחילתה, מנין לו שגם הממיר טוב בטוב לוקה על כך? אמר אביי: אין צורך לדרשת כתוב מיוחדת להשמיענו זאת, שהרי קל וחומר הוא המלמדנו זאת. ובאופן זה: ומה הממיר טוב ברע, כלומר, בהמה תמימה של חולין ("טוב") במקום בהמה בעלת מום של קודש ("רע") דעלויי קא מעלי ליה [שלהעלות הוא מעלה אותו], שהרי את בהמת הקודש לא היה יכול להקריב ואילו את תמורתה כן — הריהו לקי [לוקה] על כך. זה הממיר טוב בטוב, דכי הדדי נינהו [שכמו שווים הם זה לזה], שהרי שניהם טובים ואין תועלת כלשהי במעשהו — לא כל שכן דלקי [שלוקה] על כך!

וחוזרים ושואלים: ורבא הסבור שיש כתוב מיוחד המלמדנו שלוקה הממיר טוב בטוב, מדוע לא נלמד הדבר מקל וחומר זה? ומשיבים: אין דינו של הממיר טוב בטוב יכול להילמד מקל וחומר, כי כלל הוא: אין עונשין מן הדין (על סמך מידת קל וחומר בלבד), ועל מנת להענישו נדרש כתוב מיוחד. ושואלים: ואביי שלמד שלוקה הממיר טוב בטוב מקל וחומר, מה הוא משיב לטענה זו? ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה: הא [דין זה] שלוקה הממיר טוב בטוב — לאו דינא [לא נלמד מן הדין, מקל וחומר] הוא. אלא מן הסברה הפשוטה, שכן מי גרע [האם גרוע] הממיר טוב של הקדש מזה הממיר רע של הקדש?! וכשם שלוקה הממיר מרע על הטוב, כן לוקה הממיר מטוב על טוב.

ג ועוד בדיני התמורה הנלמדים מפסוק זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: "לא יחליפנו" — זו התמורה בבהמתם של אחרים, "ולא ימיר אתו" — זו התמורה בבהמה של עצמו. שבשני המקרים אסור לו להמיר, ואם המיר הרי זו תמורה. ושואלים: ולכתוב [ותכתוב] התורה רק "לא יחליפנו", ולא בעי [ולא צריך] לכתוב גם "ולא ימיר אתו", ואנו נדע שאף הממיר בשל עצמו לוקה, שהרי אין חמור זה הממיר בשל אחרים מזה הממיר בשל עצמו!

ומשיבים: אי כתב הכי [אם היה כתוב כך, "לא יחליפנו" בלבד] — הוה אמינא [הייתי אומר]: כי רק זה הממיר באופן שאומר "תצא זו בהמת ההקדש מקדושתה לחולין ותכנס זו בהמת החולין במקומה" הוא דתילקי [שלוקה] על המרתו, כיון שהתכוון להוציא הקדש לחולין. אבל זה הממיר באופן שאומר "זו תמורת זו", דתרווייהו קא מקדיש להו [שבדרך זו את שתיהן הוא מקדיש אותן], ולא התכוון להוציא את בהמת ההקדש לחולין — אימא [אמור] שלא לקי [אינו לוקה] על כך. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב "ולא ימיר אותו", שאף באופן זה הריהו לוקה.

ד ודנים עתה בגופם של דברים. מהכתוב "לא יחליפנו" למדים לענין התמורה בבהמתם של אחרים. ומבררים: האי [מקרה זה] של תמורה בבהמתם של אחרים, היכי דמי [כיצד בדיוק המדובר]? אי נימא [אם נאמר] שמדובר במקרה שהבהמה של ההקדש, היא דידיה [שלו] של הממיר, ובהמת החולין בה הוא ממיר, היא דעלמא [של העולם, אנשים אחרים], הרי נמצא שמקדיש בהמה של אחרים, ועל כך יש לתהות: מי מצי מקדיש [האם יכול הוא להקדיש], והרי "איש כי יקדש את ביתו קדש לה'"(ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדנו מכתוב זה כלל לענין ההקדשות: מה ביתו — הריהו ברשותו של המקדיש, אף כל דבר שהוא מקדיש — צריך להיות ברשותו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו! ואלא תאמר שמדובר במקרה שהבהמה של ההקדש היא דעלמא [של האחרים], ובהמת החולין היא דידיה [שלו] — אף על כך יש לתהות: מי [האם] אדם מתפיס (מחיל) קדושה לבהמת החולין שלו מדבר שאינו שלו.

ומשיבים: לעולם מדובר בבהמה של ההקדש שהיא דעלמא [של האחרים], ובהמת החולין שהיא דידיה [שלו], ואשר לשאלה כיצד הוא מתפיס מדבר שאינו שלו, יש להשיב כי מדובר כגון שאמר מריה [הבעלים] של הבהמה של ההקדש שכל הרוצה להמיר בבהמתו — יבא וימיר. ובדרך זה, יכול אדם להתפיס אף בדבר שאינו שלו.

ה משנה ממירין בהמה אחד של חולין בשנים של הקדש, וכגון שאמר "הרי בהמה זו תחת בהמות אלו". וכן שנים של חולין ממירים באחד של הקדש. וכן ממירים אחד של חולין במאה של הקדש, וכן מאה של חולין באחד של הקדש. ר' שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד של חולין באחד של הקדש, שכן נאמר: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז, י). ומה משמעו של לשון "הוא" — זה המיוחד, שדובר בבהמה אחת בלבד, אף היא (בהמת התמורה) — מיוחדת, ומכאן שאין ממירים אלא בהמה אחת בבהמה אחת.

ו גמרא לענין מחלוקתם של חכמים ור' שמעון שואלים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים, מהו מקור השיטות הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: נאמר בדין התמורה "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ומכאן למדים אנו שממירין אף אחד בשנים, וכן שנים באחד, ואפילו אחד במאה, ומאה באחד. שבכל דרך מועילה התמורה. ר' שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד באחד, שכן נאמר בכתוב זה "בהמה בבהמה" בלשון יחיד, לומר שאין ממירים אלא אחד באחד, ולא בהמה בבהמות, ולא בהמות בבהמה.

אמר לו החולק עליו (חכמים): והרי מצינו (מצאנו) במקרא בבהמות רבות שאף הן קרויה "בהמה", בלשון יחיד, שכן נאמר "ובהמה רבה" (יונה ד, יא)! ושואלים: ור' שמעון שלמד מכתוב זה שאין הכוונה אלא לבהמה אחת, מה הוא משיב על טענה זו? ומשיבים: בהמות רבות — בלשון "בהמה רבה" איקרי [נקראת], אבל בלשון "בהמה" סתם — לא איקרי [אינה נקראת].

ושואלים: והאם טעמא [הטעם, המקור לשיטתו] של ר' שמעון משום שנאמר "בהמה" בלשון יחיד הוא? והא טעמא [והרי הטעם] של ר' שמעון משום הנאמר בכתוב זה "והיה הוא ותמורתו", שדרש בו: מה הוא בהמת ההקדש — מיוחד, אף בהמת התמורה מיוחדת!

ומשיבים: מעיקרא [מלכתחילה] אמר להן ר' שמעון לחכמים שמקור שיטתו הוא מן הכתוב "והיה הוא ותמורתו" (כמובא במשנתנו), ואולם כי חזא דדרשי רבנן [כאשר ראה שדורשים חכמים] החולקים עליו את דינם מהכתוב "בהמה בבהמה" (כמובא בברייתא זו) אמר להם איהו [הוא]: מהתם נמי מצינן למילף טעמא דידי [משם, מהכתוב "בהמה בבהמה", גם כן יכולים אנו ללמוד את הטעם שלי, המקור לשיטתי].

ז אמר ריש לקיש: אף שאין ממירים לדעת ר' שמעון אלא בהמה אחת של חולין בבהמה אחת של הקדש, מכל מקום מודה ר' שמעון שממירין בהמת חולין על בהמה אחת של הקדש, וחוזרין וממירין שוב בהמה אחרת של חולין על אותה בהמה של הקדש, מאי טעמא [מה הטעם] — שכן קדושה ראשונה של בהמת ההקדש להיכן הלכה?! שהרי אף שהמירו עליה בפעם הראשונה וחלה קדושה על בהמת החולין, קדושת בהמת ההקדש במקומה עומדת, ולכן אפשר שוב להמיר עליה. ואילו ר' יוחנן אמר בשיטת ר' שמעון שכשם שאין ממירין שנים באחד — כן אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא אחת כשיטתו] של ר' יוחנן, וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא אחרת כשיטתו] של ריש לקיש. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: כשם שאין ממירין אחד בשנים — כך אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש. תניא כוותיה [שנויה ברייתא אחרת כשיטתו] של ריש לקיש: יכול כשם שאמר ר' שמעון שאין ממירין שנים באחד, כך סבור הוא שאף אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש — תלמוד לומר: "והיה הוא ותמורתו" — אפילו במאה של בהמות חולין, בכל פעם המיר אחת באחת.

ח בעי [שאל] ר' אבין: לדברי ר' יוחנן האומר בשיטת ר' שמעון שאין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש, אם הפריש אדם בהמה לקרבן אשם כדי להתכפר בו ולאחר מכן המיר בו בהמת חולין,