ודנים בדברים הללו. מיתיבי [מקשים] על שיטת רבא ממה ששנינו בברייתא (בעמוד הקודם): האונס את הבתולה, שחייב לשאתה לאשה ואסור לגרשה, שעמד וגירש את אשתו זו. אם ישראל הוא, המותר לשאת את הגרושה — מחזיר את גרושתו זו, ואינו לוקה על שעבר וגירשה, שכן החזירה. ומובן הדבר לשיטת אביי, כי מאחר והחזירה הרי שלא הועילו מעשיו (שגירשה), ולכן אינו לוקה. ואולם לשיטת רבא יש לשאול: אי אמרת [אם אתה, רבא, אומר] שכל אדם העובר על איסור תורה, כיון שעבר אמימרא דרחמנא [על דבר תורה] — לקי [לוקה], אף שלא הועילו מעשיו בכך, הא נמי לילקי [זה, שגירש את אנוסתו, גם כן שילקה], והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבא!

אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה: שאני התם [שונה, מיוחד הוא הדין שם, באונס שגירש], שכן אמר קרא [המקרא] "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט), ומובן הדברים: שמוזהר הוא על גירושין של כל ימיו, וכיון שהמגרש את אנוסתו הריהו כל ימיו בכלל הציווי "עמוד והחזיר", נמצא שלא עבר על איסור התורה בגירושיה.

ושואלים: ולשיטת אביי הסבור שאין לוקים על לאו שלא הועילו מעשיו, מה טעם כתבה התורה "כל ימיו", והלא די בכך שמעשה הגירושין לא הועיל כדי לפוטרו ממלקות? ומשיבים: יש צורך לכתוב "כל ימיו" משום שאי לאו דאמר רחמנא [אם לא שהיתה התורה אומרת] "כל ימיו", הוה אמינא [הייתי אומר] כי המגרש את אנוסתו, אכן איסורא [איסור] הוא דעבד ליה [שעשה לו], שעבר על איסור התורה והועילו מעשיו, ומשום כך לוקה על כך. ובאשר להחזרת גרושתו, הרי זה תלוי ברצונו: אי בעי [אם רוצה] — ליהדר [שיחזיר], ואי בעי [ואם רוצה] — לא ליהדר [לא יחזיר], לכן קא משמע לן [משמיע לנו], שאם עמד האונס וגירש את אנוסתו הריהו חייב להחזירה, ולא הועילו איפוא מעשיו בגירושיה, ומשום כך אינו לוקה על כך.

א לישנא אחרינא [לשון אחר], בענין הראיה מדין האונס. מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא בדינו של האונס שגירש את אנוסתו, שאם ישראל הוא המותר לשאת גרושה — הריהו מחזיר אותה, ואינו לוקה על שגירשה. ואולם אם כהן הוא האסור בגרושה, ואף בגרושתו שלו — הרי זה לוקה על שגירשה, ואינו מחזיר אותה. ונדייק: קתני [שנינו] בברייתא שאם ישראל הוא — מחזיר, ומשמע שחייב הוא להחזירה משום שלא הועילו מעשיו כשגירשה. ומעתה לשיטת רבא מובן הדבר, שהרי לדעתו בכל איסורי תורה אם עבר אדם עליהם, לא הועילו מעשיו. ואולם לשיטת אביי, הסבור שבכל איסורי תורה אם עבר אדם עליהם הועילו מעשיו, דין זה של האונס הישראלי שעבר וגירש, שלא הועילו מעשיו, הריהו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על אביי!

ומשיבים: לשיטת אביי, בכל איסורי תורה אומרים אנו שלא הועילו מעשיו של העובר עליהם, ואולם בדין זה של האונס שאני התם [שונה, מיוחד, שם], שכן רחמנא אמר [התורה אומרת] "כל ימיו" — ללמדנו: כל ימיו ב"עמוד והחזיר", שדווקא במקרה מסויים זה, לא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, ולא בשאר איסורים.

ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל איסורי תורה לא הועילו מעשיו של העובר, מה צורך לכתוב "כל ימיו"? ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בהסבר הדבר: אי לא כתב רחמנא [אם לא היתה אומרת התורה] "כל ימיו", הוה אמינא [הייתי אומר]: לילקי [שילקה] האונס המגרש את אנוסתו, אף שלא הועילו מעשיו, וליהדר [ויחזיר] אותה, דהוה ליה [שהרי הינו] לאו (לא תעשה) גרידא [סתם, רגיל], כשאר איסורי תורה, שלוקה העובר עליהם, דכתיב [שכן נאמר]: "לא יוכל לשלחה". אהכי כתב קרא [משום כך אמר הכתוב] "כל ימיו" שהוא מעין ציווי — כדי לשווייה [לעשותו, להגדירו] לאונס המגרש את אנוסתו לאיסור לא תעשה שניתק לעשה, שאין לוקין עליו.

ב ודנים עוד בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדינו של האדם התורם (המפריש את תרומותיו) מן התבואה הרעה (הגרועה) על היפה (המשובחת), דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] בדין הפרשת התרומות "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו" (במדבר יח, כט), וללמדנו: מ

חלבו (המובחר שבו) — אין [כן] מפריש תרומות הפירות המובחרים, ואולם מן הגירועין (הגרוע שבו) — לא יופרשו התרומות. נמצא שיש איסור מן התורה להפריש מן הרעה על היפה, ותנן [ושנינו במשנה]: אין תורמין מן הרעה על היפה, ואם עבר ותרם מן הרעה על היפה — תרומתו תרומה. אלמא מהני [הרי נסיק שהועילו] מעשיו של העובר על איסור תורה, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על רבא הסבור שהעובר על איסור תורה לא הועילו מעשיו!

ומתרצים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך רבא כי אין להקשות מדין הפרשת תרומות על שאר איסורי תורה, שכן שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם], כדברי ר' אילעא, שכן אמר ר' אילעא: מנין לתורם מן הרעה על היפה, שאף שעבר על איסור תורה, תרומתו תרומה — שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח פסוק לב), כלומר, אם מפרישים תרומה מן המובחר ("בהרימכם את חלבו ממנו") — עושים בכך דבר ראוי ("ולא תשאו עליו חטא"), ומכאן משמע שאם מפרישים דבר גרוע — נושאים חטא על כך. ויש לשאול: אם הדבר הגרוע שהופרש אינו קדוש בקדושת תרומה, נשיאות חטא למה? שאם אינה תרומה — לא עשה דבר, ואין במעשה שעשה כל חטא! אלא מיכן (מכאן) לתורם מן הרעה על היפה — שתרומתו תרומה. ודווקא באיסור זה הועילו מעשיו, ולא בשאר איסורים.

ושואלים: ולשיטת אביי, הסבור שבכל איסורי תורה הועילו מעשיו של העובר עליהם, מדוע נצרך לימוד מיוחד זה במפריש מן הרעה על היפה! ומשיבים: נצרך הכתוב הזה, כי אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שאמרה התורה] כתוב זה "ולא תשאו עליו חטא", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הכי אמר רחמנא [כך אמרה התורה]: עביד [עשה] מצוה מן המובחר, להפריש את התרומה מן המשובח שבפירות, ואולם אי לא עביד [אם לא עשה] כן, והפריש מן הגרוע — העושה כן, "חוטא" לא מיקרי [אינו נקרא]. לכן קא משמע לן [משמיע לנו], שהריהו נקרא "חוטא".

ג ודנים עוד בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדינו של המפריש תרומותיו ממין על שאינו מינו (כגון שהפריש מן הענבים על הזיתים), דאמר רחמנא [שאמרה התורה] "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח, יב) — ובאה לשון יתירה זו של "חלב" האמורה פעמיים, בתרומת היצהר ובתרומת התירוש, ללמדנו שיש ליתן (להפריש) חלב (מובחר) למין זה בפני עצמו וחלב (ומובחר) למין זה בפני עצמו. שאין מעשרים מזה על זה. ותנן [ושנינו במשנה]: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם עבר ותרם ממין על שאינו מינו — אין תרומתו תרומה. אלמא [מכאן] שהעובר על איסור תורה לא מהני [לא הועילו] מעשיו, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לאביי ומתרצים:

אמר [יכול לומר, להשיב] לך אביי כי אין להקשות מדין התרומה על שאר איסורי תורה, כי שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם], שכן חזר ואמר קרא [הכתוב] "ראשיתם" ובלשון רבים — ללמדנו שכך יש לנהוג: לתת "ראשית" (תרומה) למין זה בפני עצמו, ו"ראשית" למין זה בפני עצמו. שלא הועילו מעשיו אם הפריש ממין על שאינו מינו. וכן אמר ר' אילעא כי למדנו מן הכתוב "ראשיתם" שיש לתת "ראשית" לכל מין ומין בפני עצמו.

ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל איסורי התורה אם עבר עליהם אדם, לא הועילו מעשיו, מדוע נצרך לימוד מיוחד במפריש ממין על שאינו מינו לומר שלא הועילו מעשיו, אם כך הדין בכל איסורי התורה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שהיתה כותבת התורה] "ראשית" ("ראשיתם"), הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא בתרומת תירוש ויצהר, דכתיב בהו [שנאמר בהם] "חלב" "חלב" — הוא שאין תורמין מזה על זה,

אבל בתרומת תירוש ודגן, או בתרומת דגן ודגן (כגון מן החיטים על השעורים, ששני מיני דגן הם), דחד [שכתוב אחד] "חלב" בלבד כתיב בהו [נאמר בהם] ("וכל חלב תירוש ודגן". במדבר יח, יב), כי תרים מהאי אהאי [כאשר תורם מזה על זה] — לא עבר על איסור התורה, ולא לקי [אינו לוקה] על כך. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ראשית" ("ראשיתם") — ללמדנו כי יש ליתן חלב למין זה בפני עצמו, וחלב למין זה בפני עצמו.

לישנא אחרינא [לשון אחר] בהסברו של רבא מדוע נצרך הכתוב "ראשיתם". שאלמלא היה כתוב זה, הייתי אומר שדווקא בתירוש ויצהר, שנאמר בהם "חלב" "חלב", הוא שאין תורמים מזה על זה, הא [הרי, אבל] תירוש ודגן, דחד [שכתוב אחד] "חלב" כתיב בהו [נאמר בהם] — תרים מהאי אהאי [תורם מזה על זה]. לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "ראשית" ("ראשיתם"), לומר שאף בהם אינו מפריש אלא ממין על מינו.

ד וממשיכים לדון בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדין החרמים (הקדשות שהקדיש אדם מנכסיו בלשון "חרם"), והקדישם לכהנים (שכן יש חרמים המוקדשים לבדק הבית), דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קודש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז, כח), ותנן [ושנינו במשנה] בערכין : חרמי כהנים (חרמים שהוקדשו עבור הכהנים) — אין פודין אותם, אלא נותנין אותם לכהן. ומלשון המשנה עצמה (ערכין כח,ב) "חרמי כהנים — אין פודין אותם", יש לדייק: אלמא [הרי איפוא] שלא מהני [לא הועילו] מעשיו, שאף אם פדאם, לא הועילו מעשיו, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על אביי הסבור שבכל איסורי תורה, אם עבר אדם עליהם, הועילו מעשיו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם], שכן אמר רחמנא [אמרה התורה] "קדש קדשים הוא" — ללמדנו שאף אם עבר אדם ופדאו, בהווייתו יהא.