ומתקשים: סתירה יש בענין גאולה מן ההקדש, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: לוה וגואל וגואל לחצאין, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [ברייתא זו], שאינו לווה וגואל — כשיטת רבנן [חכמים], והא [וברייתא זו] שלווה וגואל — כשיטת ר' שמעון, שמיקל בגאולה מן ההקדש.

א משנה המוכר בית בבתי ערי חומה — הרי זה גואל מיד, בעל כורחו של הקונה, וגואל כל שנים עשר חדש, ולא מעבר לכך. וכשגואל בתוך שנה ומחזיר המוכר את דמי המכירה לקונה, הרי זה, לכאורה, כמין רבית, שבשכר שהיו מעותיו של הקונה ביד המוכר — דר הקונה בביתו בחינם כל אותו זמן, ואולם אינו רבית, שהרי כשדר בבית היה הבית שלו.

אם מת המוכר בתוך שנה — יגאל בנו של המוכר מיד הקונה, וכן אם מת הלוקח — יגאל המוכר מיד בנו של הלוקח. אם בתוך שנה למכירת הבית מכרו הקונה לאדם אחר, אין מונין שנה לאפשרות הגאולה אלא משעה שמכר הבעלים לקונה הראשון, שנאמר: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה, ל), "לו" — לבעלים.

כשהוא אומר "תמימה" הרי זה להביא (להוסיף) את חדש העיבור, שאם מכרה בשנה מעוברת יכול לגאול עד מלאת שלושה עשר חודש. רבי אומר: מה שנאמר "תמימה" בא ליתן לו שנה ועיבורה, כלומר, שלוש מאות ששים וחמישה יום, כמנין ימות שנת החמה, אחד עשר יום יותר ממנין ימי שנת הלבנה. הגיע היום האחרון של שנים עשר חדש ועדיין לא נגאלה — היתה חלוטה לו, כלומר, שייכת לגמרי לקונה. אחד הלוקח (הקונה) ואחד הניתן לו במתנה שווים בדין זה, שנאמר: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו" (שם).

ב גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] שאמרה שהמוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד, שלא כשיטת רבי היא. דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר, נאמר בתורה: "ימים תהיה גאולתו" (ויקרא כה, כט), ואין ימים פחות משנים.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [כתוב זה] "ימים" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך הוא] ללמדנו שמחשבים את השנה מיום ליום, עד לאותו יום ואותו חודש בשנה הבאה, ואין אומרים שנגמרה השנה בהגיע אחד בתשרי. ושואלים: ורבי, הצורך לחשב את השנה מיום ליום, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר "עד תום שנת ממכרו" (שם), ללמד שהשנה מחושבת מזמן המכר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם דורשים מכתוב זה? ומשיבים: הכתוב ההוא באמת מיבעי ליה [נצרך הוא] ללמדנו לשנת ממכרו — שלו, ולא שנת של מנין עולם, וכדברי רבי. והכתוב "ימים תהיה גאולתו" מיבעי להו [נצרך להם] ללמד שהשנה נמנית לא רק מיום ליום, אלא גם מעת לעת, משעה לשעה, ואין השנה נגמרת כבר בתחילת אותו יום בשנה הבאה. דאי [שאם] היו צריכים ללמוד רק מ"עד תום שנת ממכרו", הוה אמינא [הייתי אומר]: מיום ליום — אין [כן], אבל מעת לעת — לא יכול לגאול, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ימים".

ושואלים: ורבי, שמונים שנה מעת לעת מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] מהכתוב "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה". ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה למדים הם מ"תמימה"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך הוא] לעיבורה, כלומר להוסיף בשנה מעוברת את חודש העיבור, כפי ששנינו במשנה.

ושואלים: ורבי נמי [גם כן]. הא מיבעי ליה [הרי הוא צריך אותו], את "תמימה", לעיבורה! ומשיבים: באמת, הכי נמי [כך גם כן הדבר], שהוא לומד מ"תמימה" להוסיף את עיבורה של השנה, ומה שמונים שנה גם מיום ליום וגם מעת לעת, שניהם דין אחד הם, ומ"עד תום שנת ממכרו" נפקא [הוא יוצא, נלמד].

ג שנינו במשנה לגבי המוכר בית חומה וגואלו: הרי זו כמין רבית, שהמוכר מחזיר לקונה את הדמים שנתן לו, ואינו מנכה לו מן הסכום את מה שנשתמש בביתו במשך זמן זה, ואולם אינו ריבית. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הרי זו רבית גמורה, אלא שהתורה התירתו כאן!

אמר ר' יוחנן, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [משנתנו זו] כשיטת ר' יהודה, והא רבנן [וברייתא זו כשיטת חכמים] היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שהיה אדם נושה בחבירו מנה (שהיה חבירו חייב לו מאה דינרים), ועשה לו הלווה את שדהו מכר, שאם לא יפרענו במועד הרי שדהו מכורה לו מעכשיו, בזמן שהמוכר (הלווה) אוכל את פירות השדה עד מועד הפרעון — הרי זה מותר, ואם הלוקח (המלוה) אוכל פירות עד שיפרע לו — אסור, משום ריבית, שאם יחזיר הלווה את המעות ולא יחול המכר, נמצא שהמלוה אכל את הפירות בשכר המתנת מעותיו שהיו ביד הלווה באותה שעה.

ר' יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות — מותר. אמר ר' יהודה: ראיה לדברי, שהרי מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן עזריה, והלוקח אוכל פירות היה באותו המעשה. אמרו לו: משם מביא אתה ראייה? הפוך היה המעשה, המוכר אוכל פירות היה, ולא הלוקח.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל לדין ביניהם]? ומסבירים: צד אחד ברבית איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, הסכם שיש בו ריבית אם תתממש רק אחת משתי האפשרויות. וכגון כאן, שאם יפרע הלווה את חובו — נמצא שהיתה כאן הלואה שיש עמה ריבית, ואם לא יפרע הלווה את חובו ונשארת השדה ביד המלוה — נמצא שלא היתה כאן ריבית, תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: צד אחד ברבית — גם הוא אסור, ור' יהודה סבר [סבור]: צד אחד ברבית — מותר.