היכי דמי [וכיצד בדיוק מדובר]? דאמור [שאמרו] הבעלים מתחילה בעשרים ואחד סלעים, שהחומש עליהם הוא חמישה סלעים ודינר, יותר מעשרים וששה שהציע האחר — הבעלים קודמין, וכשמוסיפים אותו חומש על עשרים וששה הסלעים שהציע האחר, מגיעים לשלושים ואחד סלעים ודינר. ואם לאו, ולמרות צירוף החומש עדיין נמוכה הצעת הבעלים מהצעת האחר — אומר לו הגיזבר לאחר: הגעתיך.

א משנה מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו, ואם החרים את כולם, את כל מה שיש לו ממין מסויים — אינם מוחרמים, דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה, מכאן יש להסיק בקל וחומר: מה אם לצורך גבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו — על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, ולא יתן הכל לאחרים.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] ששנינו במשנה? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו" (ויקרא כז, כח), ויש לדרוש: "מכל אשר לו" — ולא יחרים את כל אשר לו, והוסיפה התורה וכתבה: "מאדם" ללמדנו — ולא יחרים כל אדם (עבד) שיש לו, "מ אדם ובהמה" — ולא כל בהמה שלו, "ו משדה אחזה" — ולא כל שדה אחוזה שלו.

יכול לא יחרים לכתחילה את כולם, ואולם אם החרים יהו מוחרמין? תלמוד לומר: "אך" לעכב, אלו דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו!

ומעירים: וצריכא [וצריך] ללמוד מן הכתובים על כל אחד ואחד מן הפרטים, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק: "מכל אשר לו", הוה אמינא [הייתי אומר]: כל דאית ליה לא לחרים [כל מה שיש לו ציוותה התורה שלא יחרים], אבל מין אחד ליחרמיה כוליה [מותר שיחרימנו כולו], לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "מאדם" — ולא כל אדם.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] "מאדם", הייתי אומר כי דווקא על כך אסרה תורה, משום דלא סגיא ליה בלא עבודה [שלא אפשר לו בלא עבד], אבל שדה — סגיא ליה בדיסתורן [אפשר לו שיתפרנס באריסות בשדה אחרים]. ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שני אלה], הייתי אומר: טעם הדבר, משום דהכא חיותא והכא חיותא [שכאן זה חיותו, פרנסתו, וכאן זה חיותו], אבל מטלטלין — ליחרמינהו כולהו [אפשר שיחרים את כולם], על כן צריכי [צריכים] כל המקראות להיאמר.

ושואלים: "ו בהמה" למה לי? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: יכול יחרים אדם בנו ובתו, עבדו ושפחתו העבריים, ושדה מקנתו? תלמוד לומר: "בהמה", מה בהמה היא דבר שיש לו רשות למוכרה, אף כל שיש לו רשות למוכרה יכול להחרימו, אבל מה שאין לו רשות למוכרו — אינו יכול להחרימו.

ויש לשאול: והלא בתו קטנה יש לו רשות למוכרה לאמה עבריה, יכול יחרימנה? תלמוד לומר: "בהמה", מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם, אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם, אבל את בתו אינו יכול למכור לכשתגדל, אלא רק בקטנותה.

ג שנינו במשנה, אמר ר' אלעזר בן עזריה: מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, שלא לתיתם לאנשים אחרים. ושואלים: היינו תנא קמא [והרי זו היא שיטת התנא הראשון], ר' אליעזר, שאסר על האדם להחרים את כל נכסיו!

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בענין מה שאמר ר' אילא, שאמר ר' אילא: בזמן שהיתה הסנהדרין באושא התקינו תקנה, שהמבזבז (המפזר מנכסיו) לצדקה, אל יבזבז יותר מחומש (חמישית) מנכסיו. ר' אליעזר, שלא השתמש בביטוי "שיהא אדם חס על נכסיו", סבור כי די שישייר לעצמו מעט מכל דבר, ואילו ר' אלעזר בן עזריה אוסר לבזבז יותר מחומש.

ומביאים: מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו לו חבריו, ומנו [ומי הוא] איש זה? ר' ישבב. ואמרי לה [ויש אומרים] שהאיש שרצה לעשות זאת היה ר' ישבב, ולא הניחו לו חביריו, ומנו [ומיהו] חביריו אלה? ר' עקיבא.

ד משנה המחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו — אין מוחרמין, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו, ואלה אינם שלו. הכהנים והלוים אין מחרימין, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: הכהנים אין מחרימין — מפני שהחרמין שלהן, כלומר, ממתנות הכהונה הם, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד). והלוים מחרימין — שהרי אין החרמין שלהן.

אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה בקרקעות, שאין יכולים הלויים להחרימם, שנאמר: "ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחזת עולם היא להם" (ויקרא כה, לד), ואינם יכולים להפקיע מעצמם את הקרקע. ונראים דברי ר' שמעון במטלטלין, שיכולים הלויים להחרימם, מפני שאין החרמין שלהן, כלומר, ממתנות הלויים, אלא הם ממתנות הכהונה.

ה גמרא ושואלים: ור' יהודה מה סברתו? בשלמא [נניח, מובן הדבר] שהכהנים אין מחרימין — מפני שחרמין שלהן, כלומר, ממתנות הכהונה, אלא לוים מדוע לא יחרימו? בשלמא מקרקעי לא מחרמי [נניח שקרקעות לא מחרימים] — מפני דכתיב [שנאמר]: "כי אחזת עולם היא להם", אלא מטלטלי ליחרמי [מיטלטלין שיחרימו] הלויים! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו... קדש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז, כח), הרי שמקיש הכתוב מטלטלין לקרקעות לענין חרמים, ולפיכך אין הלויים יכולים להחרים אף מיטלטלים.

ושואלים: ור' שמעון מה סברתו? בשלמא [נניח] שהכהנים אינם יכולים להחרים אפילו מיטלטלים — כדאמרן [כמו שאמרנו], מפני שהחרמים שלהם, אלא לוים, בשלמא [נניח] מטלטלים לחרים [יחרימו], מפני שר' שמעון לא מקיש מיטלטלין לקרקעות, אלא מקרקעי אמאי [קרקעות שלהם מדוע] יכולים הלויים להחרים? הכתיב [הרי נאמר]: "אחזת עולם היא להם"! ומשיבים: מאי [מהו] "מחרימין" נמי דקאמר [גם כן שאומר ר' שמעון]? הכוונה היא שמחרימים מטלטלי [מיטלטלין] בלבד.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה]: אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה במקרקעי [בקרקעות] ודברי ר' שמעון במטלטלי [במיטלטלין], יש להסיק מכלל זה שר' שמעון מקרקעי נמי קאמר [קרקעות גם כן אומר], שיכולים הלויים להחרים! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך כוונת המשנה, אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות של הלויים, שאף ר' שמעון לא נחלק עליו, שיכולים הלויים להחרימם, אלא במטלטלין, אבל בקרקעות מודה ליה [לו] ר' שמעון, שאין יכולים הלויים להחרים מאחוזתם.

ו אמר ר' חייא בר אבין: מי שהחרים מטלטלין — נותנן לכל כהן שירצה, שנאמר: "כל חרם בישראל