א בענין ששנינו במשנתנו: שום היתומים שלושים יום, ושום ההקדש שישים יום, תנו רבנן [שנו חכמים] מחלוקת בברייתא: שום היתומים, הצעת נכסי יתומים למכירה לפי הערכת בית הדין — נעשה במשך שלשים יום, ושום ההקדש, הנעשה לצורך מכירת נכסי הקדש — ששים יום, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שום היתומים ששים יום, ושום ההקדש תשעים יום. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה ששים יום. אמר רב חסדא אמר אבימי, הלכה: שום היתומים ששים יום.

מסופר, יתיב [יושב היה] ר' חייא בר אבין וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו] של רב חסדא בשם אבימי. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין: ששים קאמרת [אומר אתה], או שלשים קאמרת [אומר אתה]? אמר ליה [לו]: ששים. שאל אותו רב נחמן: של יתומים או של הקדש? אמר ליה [לו] ר' חייא: של יתומים.

שאל אותו רב נחמן: האם פוסק אתה כר' מאיר או כר' יהודה? אמר ליה [לו] ר' חייא: כר' מאיר. הקשה עליו רב נחמן: והא [והרי] ר' מאיר שלשים יום קאמר [הוא אומר], ולא שישים!

אמר ליה [לו] ר' חייא: הכי [כך] אמר רב חסדא, מאבימי קולפי טאבי בלעי עלה דהא שמעתא [אלות הרבה קיבלתי על השמועה הזו], כלומר, הקפיד עלי וגער בי, כאשר אמר לי ששום היתומים שישים יום, וכדעת ר' מאיר, והקשיתי עליו מן הברייתא, וכך הסביר לי: בא להכריז ימים רצופים — צריך להכריז במשך שלשים יום, ואם מכריז רק

בשני ובחמישי, שהם ימי השוק, ובית הדין יושב בהם, ואנשי הכפרים נכנסים לעיר — צריך להכריז במשך תקופה של ששים יום. ואף על גב דכי חשיב להו מר ליומי הכרזה לא הוו אלא תמניסר יומי [ואף על פי שכאשר יחשב אדוני את ימי ההכרזה עצמם לא יהיו אלא שמונה עשר ימים], כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי [שנמשך הדבר שישים יום שומעים האנשים].

ב בענין שום היתומים ששנינו במשנתנו, אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין בית הדין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, לדון בתביעה על חוב של אביהם, ולמכור מנכסיו, אלא אם כן היתה על החוב רבית שאוכלת בהן, וכל זמן שאין החוב נפרע הריהו הולך וגדל, אבל בכל מקרה אחר — ממתינים עד שיגדלו. ור' יוחנן אומר: נזקקים לנכסי היתומים או לצורך גביית שטר שיש בו רבית, או כדי לשלם כתובת אשה לאשת אביהם, וטעם הדבר, משום שכל עוד לא גבתה כתובתה חייבים היתומים בתשלום מזוני [מזונות] מנכסי הירושה, וכדאי להם שתגבה מיד את כתובתה.

ושואלים: ורב אסי מאי טעמא [מה טעם] לא אמר גם לצורך כתובת אשה? ומשיבים: דהא תקינו ליה רבנן [שהרי תיקנו לו חכמים] לבעל, שכנגד המזונות שהיא מקבלת מן היתומים — תיתן להם את מה שהיא מרוויחה ממעשה ידיה, ונמצא שלא יפסידו מעיכוב התשלום. ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוחנן], מה הוא משיב על כך? ומשיבים: זימנין דלא ספקה [פעמים שאינה מספקת] במעשה ידיה את סכום המזונות שהיא מקבלת מהם, וכדאי להם שתגבה כתובתה מיד.

תנן [שנינו במשנתנו]: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב. ויש לשאול: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] ששום היתומים שלושים יום? אילימא [אם תאמר] שמדובר בבעל חוב גוי, מי ציית [האם הוא מציית] לבית דין של ישראל להמתין שלושים יום? אלא פשיטא [פשוט הדבר] שמדובר בבעל חוב ישראל, ואולם אי דקאכיל ריביתא מי שבקינן ליה [אם מדובר שהוא אוכל, לוקח ריבית, האם אנו, בית הדין של ישראל, מניחים לו] ליטול ריבית? ואלא צריך לומר שמדובר בבעל חוב דלא קאכיל ריביתא [שאינו אוכל ריבית], וקתני [ושונה] התנא שנזקקין לנכסי היתומים במקרה כזה, שלא כדברי רב אסי ור' יוחנן!

בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן אין מכאן קושיה, מפני שהוא מוקי לה [מעמיד אותה] את משנתנו, בכתובת אשה, ומשום מזונותיה, ולא בבעל חוב. אלא לשיטת רב אסי, הסבור שאין נזקקים לצורך כתובת אשה, קשיא [קשה], במה יעמיד את משנתנו? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב אסי: ולשיטת ר' יוחנן מי ניחא [האם נוחה משנתנו], המצריכה שלושים ימי הכרזה קודם המכירה? מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסדא [האם אנו מניחים את המזונות שוודאי היא מפסידה, נוטלת] מנכסי הירושה במשך זמן זה, ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרווחינן אי לא מרווחינן [ומחזיקים, מעדיפים במקומה הכרזה, שאין אנו יודעים אם אנו מרויחים על ידה או אין אנו מרויחים]? שמא לא יהיה אדם שיקנה במחיר שהציע בית הדין!

ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כאן מדובר באלמנה התובעת כתובתה בבית דין, וכדברי רב יהודה שאמר בשם שמואל, שאמר רב יהודה אמר שמואל: אלמנה התובעת כתובתה בבית דין, מאותה שעה כבר אין לה מזונות מנכסי בעלה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שאין לה מזונות מנכסי היתומים, מעתה איזדקוקי לא מיזדקקינן לה [שוב לא נזדקק לה] להגבות את כתובתה מנכסיהם עד שיגדלו, שהרי אינם מפסידים מעיכוב הגבייה! ודוחים: אין הדבר כך, אלא כיון דאיזדקקינן לה מעיקרא [שמזדקקים לה מתחילה] לדון בתביעתה לכתובה, מיזדקקין [נזקקים] לה גם לבסוף לגבותה מהם, למרות שעכשיו כבר אין ליתומים הפסד אם לא תגבה.

וחוזרים לשאול: מכל מקום, לרב אסי, הסבור כי אין נזקקים לנכסי יתומים לצורך גביית כתובה, אלא לשם גביית חוב שיש עליו ריבית, קשיא [קשה], במה יעמיד את משנתנו? אם בבעל חוב גוי — אינו מציית להמתין שלושים יום, ואם בישראל — הרי אינו יכול ליטול ריבית! ומשיבים: לעולם מדובר במשנתנו בבעל חוב גוי, שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, ולפיכך הוא מסכים להמתין שלושים יום.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, רבית נמי לא לישקול [גם כן לא יקח]! ומשיבים: מדובר שקיבל עליו לזו, להמתין שלושים יום, ולא קיבל עליו לזו, שלא ליטול ריבית.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו: אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית (הקרקע הגרועה) שבנכסי אביהם. ומבררים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] בבעל חוב גוי — מי צאית [האם הוא מציית] לקבל דוקא מהזיבורית? אלא פשיטא [פשוט] הדבר, שמדובר בבעל חוב ישראל. ואולם אי אכיל ריביתא [אם הוא אוכל, לוקח ריבית] מי שבקינן ליה [האם אנו מניחים אותו] לגבותה? אלא מדובר בבעל חוב דלא אכיל ריביתא [שאינו אוכל ריבית], וקתני [והוא שונה] שנזקקין לגבות מהנכסים במקרה כזה, שלא כדברי רב אסי ור' יוחנן!

בשלמא [נניח] לר' יוחנן אין להקשות, שכן הוא מוקי לה [מעמיד אותה] בכתובת אשה. אלא לרב אסי, הסבור שאין נזקקים לנכסי יתומים לצורך גביית כתובה, קשיא [קשה], במה יעמיד אותה משנה? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב אסי: ולשיטת ר' יוחנן מי ניחא [האם נוחה המשנה]? אי [אם] מדובר בגביית כתובה, מאי איריא מיתמי [מה שייך, מדוע מדובר דוקא בגבייה מיתומים]? אפילו מיניה דידיה [ממנו עצמו], כשגירש אשתו, נמי [גם כן] גובים את חוב הכתובה בזיבורית!

ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], מפני שאותה המשנה כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: כתובת אשה גובים ממנו בבינונית, ודוקא מיתמי [מן היתומים] גובים בזיבורית.

וחוזרים לשאול: מכל מקום, לרב אסי קשיא [קשה], במה יעמיד את המשנה? ומשיבים: לעולם מדובר בבעל חוב גוי, שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, ולפיכך מסכים לגבות את חובו מן הזיבורית. ושואלים: אי הכי [אם כך], רבית נמי לא נישקול [גם כן לא יקח]! ומשיבים: מדובר שקיבל עליו לזו, לגבות מזבורית, ולא קיבל עליו לזו, שלא ליטול ריבית, ולפיכך נזקקים לנכסי היתומים, כדי שלא תגדל הריבית.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] קושיה ממה ששנינו בברייתא: שום היתומים שלושים יום וכו' על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו. ומעתה, בשלמא [נניח] לגבי מה ששנינו כי מוכרים את נכסיהם על מנת ליתן לבעל חוב חובו — אין בכך קושי, בין מר ובין מר כדשנין [בין לשיטת חכם זה ובין לשיטת חכם זה, כמו שתירצנו], שמדובר בגוי נוטל ריבית שמסכים להמתין.

אלא מה ששנינו: על מנת ליתן לאשה כתובתה, בשלמא [נניח] לדעת ר' יוחנן, האומר שנזקקים לנכסי יתומים לצורך גביית כתובה, ניחא [נוחה הברייתא], אלא לשיטת רב אסי, האומר שאין נזקקים לנכסי יתומים לשם גביית כתובה, קשיא [קשה הברייתא]!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשחייב מודה, כלומר, כשאבי היתומים הודה קודם מותו שלא פרע את חוב הכתובה. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן, לתירוץ זה], אין צורך להעמיד את שאר המקורות שהקשינו מהם במקרה של בעל חוב גוי, אלא כולהו נמי [כולם גם כן] עוסקים בבעל חוב ישראל, ומדובר כשחייב מודה בשעת מותו שלא פרע, ולכן גובים מנכסי יתומים.

ג ובפסיקת הלכה למעשה בענין זה מסופר, מרימר אגבי [הגבה] את חוב כתובתה של אשה גרושה מנכסי דיתמי [מנכסים של יתומים קטנים]. אמר ליה [לו] רבינא לאמימר, והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן, ור' יוחנן אומר: או למקרה זה של שטר שיש בו רבית, או לכתובת אשה משום מזוני [מזונות האלמנה]!

ואפילו ר' יוחנן לא קאמר [אומר] שגובים כתובה אלא באלמנה, משום דקמפסדא מזוני [שהיא מפסידה, נוטלת מזונות] מנכסיהם עד שיגדלו ותיטול כתובתה, אבל גרושה, שאינה ניזונת מנכסיהם, לא מגבים כתובתה מנכסי יתומים קטנים!

אמר ליה [לו] אמימר לרבינא: אין זה קשה, הא אנן [הרי אנו] את ההלכה הזו של ר' יוחנן, שגובים כתובה מנכסי יתומים קטנים, לא מטעם מזונות שהיא נוטלת מנכסי היתומים אנו שונים בשמו, אלא משום חינא מתנינן לה [משום נשיאת חן אנו שונים אותה], כדי שתוכל האשה להינשא שוב, וטעם זה נוגע בין לאלמנה ובין לגרושה.

ועוד בעניינים אלו, אמר רב נחמן: מרישא לא הוה מיזדקיקנא לנכסי יתמי [מתחילה לא הייתי מזדקק לגבות חוב רגיל מנכסי יתומים], כיון דשמענא להא [ששמעתי את זו] שאמר רב הונא חברין משמיה [חברנו משמו] של רב בענין זה: יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו [יתומים שאוכלים, נהנים מנכסים שאינם שלהם, שילכו אחר מורישם למיתה] — מכאן ואילך מיזדקקנא [מכאן והלאה אני מזדקק] לגבות מנכסיהם.

ושואלים: מעיקרא מאי טעמא [מתחילה מה טעם] לא היה גובה? מדוע אין נזקקים לנכסי יתומים? אמר רב פפא: משום שפריעת בעל חוב היא מצוה בלבד, ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו [ויתומים קטנים אינם בני עשיית מצוה]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אימר [אמור], כלומר יש לחשוש שמא צררי אתפסיה [צרורות כסף התפיסו, נתן לבעל חובו] כמשכון סמוך למיתתו, ואין אנו יודעים על כך. ולכן ממתינים עד שיגדלו היתומים ויהיה ביכולתם לברר היטב את מה שהיה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל לדין ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] במקרה שחייב מודה לפני מותו שהוא עדיין חייב לו. אי נמי [או גם כן] במקרה ששמתוה [נידו אותו בית הדין את אביהם, כדי שישלם] ומת בשמתיה [בנידויו], שאין לחשוש שכבר פרע לו את חובו. שאם מטעם שאין היתומים הקטנים מצווים על פריעת החוב — אין גובים, ואם מטעם החשש שמא התפיסו צרורות — גובים, שהרי ודאי שלא נתן לו.

שלחו מתם [משם] מארץ ישראל, שגובים מנכסי יתומים קטנים דוקא במקרה דשמתוה ומית בשמתיה [שנידו אותו את אביהם כדי שישלם ומת בנידויו]. וכן הלכתא [הלכה] כדעת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שבכל מקרה שאין חשש שהאב פרע, או התפיסו צרורות — גובים מנכסי היתומים.