ותמהים: מכלל דתנא קמא סבר [מכלל הדברים יש ללמוד שהתנא הראשון, האומר שהוא שחבל באחרים חייב, סבור], שהיוצא ליהרג ניתן לחזרת עמידת בית דין? והרי מקובלנו שאין מענים את דינו!

אמר רב יוסף: אכן, לדעת הכל לא יעכבו את הריגתו, אלא נחלקו באפשרות לגבות את חובו מן היורשים, ובשאלה האם מלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי [הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מלוה על פה גובה מן היורשין, ואחר הריגתו יגבו מהנכסים שהוריש, ורבי שמעון בן אלעזר סבר [סבור]: מלוה על פה אינו גובה מן היורשין, ולכן פטורים יורשי נכסיו לשלם את מה שהזיק.

רבה אמר: דכולי עלמא [הכל סבורים] שמלוה על פה אינו גובה מן היורשין, והכא [וכאן] בשאלה האם מלוה הכתובה בתורה, כמו חובת המזיק לשלם, נחשבת ככתובה בשטר קמיפלגי [חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולכן יגבו מהנכסים שהוריש, ור' שמעון בן אלעזר סבר [סבור]: לאו ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], ולא יגבו מהנכסים שהוריש.

מיתיבי [מקשים] על הסוברים שמילוה על פה (ובכלל זה חוב הכתוב בתורה) אינו נגבה מהיורשים, ממה ששנינו בברייתא: החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו (את החופר) — פטור בעל השור מלשלם, מפני שהחופר גרם את התקלה; ולא עוד, אלא שאם מת השור — יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו. הרי שגובים מן היורשים חוב כזה!

אמר ר' אילא אמר רב: מדובר בברייתא זו כשעמד חופר הבור בדין קודם שמת, וחייבוהו, ודינו של פסק בית דין כדין מילוה בשטר. ושואלים: וכיצד ניתן לפרש שעמד בדין? והא [והרי] "נפל עליו השור והרגו" קתני [הוא שונה בברייתא]! אמר רב אדא בר אהבה: מדובר כשעשאו השור טריפה (אדם העומד למות), ואז דנו אותו ואחר כך מת.

ומקשים: כיצד ניתן לפרש כן? והאמר [והרי אמר] רב נחמן, תני [שונה] חגא בברייתא זו: מת השור וקברו — חייבים יורשיו של החופר לשלם לבעל השור, וכיצד ייתכן שדנוהו באותה שעה? ומסכמים: והילכתא [וההלכה היא] שאין היורשים משלמים על נזק שהזיק אביהם, אלא אם כן עמד בדין. ויש להעמיד ברייתא זו במקרה דייתבי דייני אפומא דבירא [שישבו הדיינים שם על פי הבור], ופסקו את דינו לשלם קודם שיצאה נשמתו.

א ועוד בענין היוצא ליהרג תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: היוצא ליהרג — מזין עליו (עבורו) על המזבח מדם קרבן חטאתו ומדם קרבן אשמו, שהביא קודם לכן. אבל אם חטא באותה שעה בחטא המחייבו חטאת או אשם — אין נזקקין לו, שאין ממתינים לו שיקריב קרבן על חטאו, אלא הורגים אותו מיד. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? אמר רב יוסף: מפני שאין מענין את דינו, להמתין שיוקרב הקרבן.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], מפני עינוי הדין, אפילו רישא נמי [בתחילה גם כן], במקרה שהביא קרבן מתחילה, לא ימתינו לשוחטו ולזרוק את דמו! ומשיבים: מדובר שם כגון שהיה זבחו זבוח (שחוט) באותה שעה, ולא נותר אלא לזרוק את הדם, ובזמן מועט כזה אין לחשוש לעינוי הדין.

ומקשים: אבל לדרך זו, כשהפריש קרבנו אלא שאין זבחו זבוח, מאי [מה דינו], לא ממתינים? אם כן, אדתני [עד שהוא שונה בברייתא] הלכה חדשה, שאם חטא באותה שעה אין נזקקין לו — ליפלוג וליתני בדידה [שיחלוק ושישנה בה, באותה הלכה עצמה]: במה דברים אמורים שמזים עליו מדם חטאתו ודם אשמו — שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח — לא ממתינים!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן הוא אומר]: במה דברים אמורים — שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח — נעשה כמי שחטא באותה שעה, ואין נזקקין לו.

ב משנה האשה שיצאה ליהרג בבית דין, והיא מעוברת — אין ממתינין לה עד שתלד, אלא הורגים אותה מיד, עם העובר שבמעיה. אבל האשה היוצאת ליהרג שישבה על המשבר כלומר, שהחלה ללדת — ממתינין לה עד שתלד. האשה שנהרגה במיתת בית דין — נהנין בשערה כלומר, אין השיער אסור בהנאה. בהמה שנהרגה במיתת בית דין, וכגון שנגחה אדם — אסורה בהנאה.

ג גמרא שנינו במשנה כי אשה שיצאה ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד, אלא הורגים אותה עם העובר שבמעיה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר], והרי העובר גופה היא, חלק מגופה! ומשיבים: איצטריך [נצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה... ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" (שמות כא, כב), אם כן העובר ממונא [ממון, רכוש] של הבעל הוא, ולא ליפסדיה מיניה [ולא יפסידו אותו ממנו], אלא ימתינו עד שתלד, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין אומרים כן.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שימתינו! אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, אמר קרא [המקרא]: "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה" (דברים כב, כב), והייתור של "גם שניהם" בא לרבות את הוולד שבמעיה, שגם הוא מת.

ושואלים: והאי מיבעי ליה [והרי מקרא זה נצרך הוא] כדי ללמוד ממנו דין אחר, שאין מענישים אף אחד מהם עד שיהו שניהן שוין, כלומר, בני עונשין, אלו דברי ר' יאשיה! ומשיבים: כי קאמרת [כאשר אומר אתה] שלמדים מכאן שממיתים את הוולד — הרי זה מ"גם", ומה שאין ממיתים עד שיהיו שניהם שווים נלמד מהמקרא "שניהם".

ועוד שנינו במשנה: האשה היוצאת ליהרג, אם ישבה על המשבר ממתינים לה עד שתלד. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שבאופן זה ממתינים לה? ומשיבים: כיון דעקר [שנעקר] הוולד ממקומו והחל לצאת, גופא אחרינא [גוף אחר] הוא נחשב, ואין להורגו.

ד אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה המעוברת היוצאה ליהרג, מכין אותה על בטנה כנגד בית הריון (הרחם) כדי שימות הוולד תחילה, כדי שלא תבא האם לידי ניוול, שמא יפרכס הוולד כדי לצאת, ויצא דמה, ותתבזה בפני הרואים. ושואלים: האם למימרא [לומר] שלדעת שמואל, כשאשה מעוברת מתה, היא קדמה ומתה ברישא [בתחילה] לפני העובר? והא קיימא לן דוולד מיית ברישא [והרי מוחזק לנו שהוולד מת בתחילה]!

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: תינוק בן יומו הראשון, נוחל, יורש את קרוביו שמתו, ואם מת בו ביום מנחיל לקרוביו את מה שירש. ובפירוש הדברים אמר רב ששת: הכוונה היא שהתינוק נוחל בנכסי האם, שמתה לאחר שנולד, כדי להנחיל נכסים אלו לאחין שלו מן האב, שאינם בניה של אמו, אלא מאשה אחרת.

ויש לדייק: דווקא בן יום אחד נוחל ומנחיל, אבל עובר במעי אמו שמתה — לא נוחל ומנחיל. וטעם הדבר, מפני שהוא מיית ברישא [בתחילה] קודם אמו, ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר, כדי להנחיל את נכסיה לאחין מן האב!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה], שהעובר מת בתחילה, אמורים לגבי מיתה רגילה, שהאשה מתה בידי שמים. וטעם הדבר, כי איידי דוולד זוטרא חיותיה, עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין [מתוך שחיותו של הוולד מועטה, נכנסת בו טיפה של מלאך המות וחותכת את סימני חיותו קודם לאמו]. אבל נהרגה האם, כגון במיתת בית דין — היא מתה ברישא [בתחילה].

ומקשים: והא הוה עובדא ופרכיס עד תלת פרכוסי [והרי היה מעשה באשה שמתה כדרכה, ואחר כך פירכס העובר שלוש פעמים]! ומשיבים: הפירכוס הזה אינו סימן לחיות, אלא מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת [כמו שהוא בזנב הלטאה שמפרכס] אחר שנחתך ממנה, למרות שאין בו חיות.

ה אמר רב נחמן אמר שמואל: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעים את כריסה, ומוציאין את הוולד, מפני שפעמים העובר חי וניתן להצילו. ותמהים: פשיטא [פשוט] שמותר הדבר, מאי עביד [וכי מה הוא עושה]?