"רגלה של בהמה זו עולה", יכול תהא כולה עולה? תלמוד לומר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" (ויקרא כז, ט), מה שהוא נותן ממנו הריהו קודש, ולא כולה קודש.

יכול יפדה את רגלה ותצא לחולין? תלמוד לומר: "יהיה" — בהוייתה תהא, שלא ניתן לפדות את הרגל מיד המזבח. הא כיצד ייעשה בה? תמכר הבהמה לצורכי עולות, לאנשים שחייבים קרבן עולה, כדי שיקריבוה, ודמיה חולין, חוץ מדמי אותו אבר שבה, שאינו יכול לפדותו, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים: מנין לאומר "רגלה של זו עולה", שכולה עולה? תלמוד לומר: "כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש", ומה שנאמר "יהיה" בא לרבות את כולה. הרי שבקדשי מזבח, אם הקדיש איבר אחד — פושטת הקדושה בכולה.

ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ר' מאיר] שאם אמר "רגלה של זו עולה" אין כולה עולה, הני מילי דאקדיש [דברים אלו אמורים כשהקדיש] דבר שאין הנשמה תלויה בו, כגון רגלה, אבל כשהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, כגון ראשה — קדשה כולה. ולדברי רבא, שהברייתא בענין מקדיש ראש עבד ופרה מדברת בקדשי מזבח, מדוע כשהקדיש ראש פרה לא קדשה כולה?

אלא, ענה רבא לאביי: לא קשיא [אין זה קשה], אף שבשני המקרים מדובר בקדשי מזבח, הא [ברייתא זו], שעולה ממנה שאם מקדיש ראש בהמה קדשה כולה — עוסקת בקדושת הגוף, שמקדיש את הראש עצמו למזבח, הא [ברייתא זו], שהמקדיש ראש פרה לא קדשה כולה — עוסקת בקדושת דמים, וכגון שאמר: "דמי ראש פרה זו עלי לקרבן".

אמר לו אביי לרבא: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר: מקדיש זכר (איל) לדמיו, כלומר, לדמי עולה — קדוש קדושת הגוף, וקרב בעצמו, למרות שהקדישו לדמיו, שכיון שהוא ראוי להקרבה אינו יוצא מידי המזבח. ואם כן, גם אם מקדיש ראש פרה לדמיו — יקדש לגופו, שהרי הפרה ראויה להקרבה, ותתפשט הקדושה בכולה, ומדוע נאמר בברייתא שאין להקדש אלא ראשה?

השיב רבא לאביי: לא קשיא [אין זה קשה], הא [דין זה], שקדושת הגוף חלה על הבהמה למרות שהקדישה לדמיה, הוא במקרה דאקדיש [שהקדיש] את הבהמה כולה לדמי קרבן, ומתוך שנתקדשה כולה לדמיה, חלה עליה קדושת הגוף. אבל הא [ברייתא זו, של המקדיש ראש פרה], עוסקת במקרה דאקדיש חד אבר [שהקדיש רק איבר אחד], ואין אומרים שמתוך שקדש איבר אחד לדמיו — תחול קדושת הגוף על הבהמה כולה.

אמר אביי לרבא: חד אבר נמי איבעויי איבעיא לן [והרי איבר אחד גם כן נשאל לנו], דבעי [ששאל] רבה: הקדיש אבר לדמיו, מהו? האם חלה קדושת הגוף על כל הבהמה? ואם כדבריך, שהברייתא מדברת במקדיש איבר לדמיו, מדוע לא פשט רבה משם שאינו קדוש ליקרב כולו?

השיב רבא לאביי: כי איבעי לן [כאשר נשאלה לנו] שאלה זו, היה זה במקדיש איבר של בעל חיים תם, שגופו ראוי ליקרב על המזבח, ובזה יש לומר שמתוך שחלה עליו קדושת דמים למזבח — כל גופו קדוש להקרבה. אבל הכא [כאן, בברייתא] מדובר במקדיש ראש של בעל מום, שאינו ראוי ליקרב, דומיא [בדומה] לחמור, שהושווה אליו דינה של הפרה. והואיל והקדיש דמיו של דבר שאינו ראוי להקרבה — אין לומר שתחול עליו קדושת דמים.

שאל אביי: והרי דינו של בעל מום שאינו ראוי ליקרב נמי איבעויי איבעיא לן [גם כן נשאל לנו], דבעי [ששאל] רבה, מי שאמר: "הרי עלי דמי ראשי לגבי מזבח", מהו? האם יביא קרבן מדמי כולו? והרי אדם ודאי אינו עומד להקרבה, ולא פשט רבה את שאלתו מן הברייתא! השיב רבא לאביי: כי אבעיא לן [כאשר נשאלה לנו שאלה זו] היה זה מקמי דאשמעה להא מתניתא [לפני ששמע רבה את הברייתא הזו], השתא דשמעה הא מתניתא לא מיבעיא לן [עכשיו ששמע את הברייתא הזו לא נשאלה לנו], ואינו מביא בדמי כולו.

א ומביאים את גופא [גופה] של שאלת רבה שהוזכרה לעיל. בעי [שאל] רבה: "דמי ראשי לגבי מזבח", מהו? האם נידון בכבודו, והואיל והקדיש איבר שהנשמה תלויה בו התחייב בדמי כולו, או אינו נידון בכבודו, ולא הקדיש אלא דמי ראשו?

ומסבירים את הספק: מצד אחד, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בהקדש דמים שאם הקדיש איבר חשוב אינו נידון בכבודו, ולכן ישלם דמי כולו, או דלמא [שמא] נאמר: הרי לא אשכחן [לא מצאנו] לגבי הקדש למזבח דין נידון בכבודו, ולכן ישלם לפי דמי ראשו? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ועוד בעי [שאל] רבא: האומר "ערכי עלי לגבי מזבח", ולא לבדק הבית, כסתם ערכין, מהו? האם נידון בהשג יד, כלומר, אם הוא עני, האם נותן לפי השג ידו ודי בכך, או אין נידון בהשג יד וחייב לשלם כשיעשיר?

ומסבירים את הספק: מצד אחד, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בערכין מקרה שאין נידון בהשג יד, ולכן גם כשהעריך למזבח יחול דין זה, או דלמא [שמא] נאמר: הרי לא אשכחן [לא מצאנו] בנודרים לגבי מזבח דמיפריק [שדבר נפדה] אלא בשויו? שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] רב אשי שאלה דומה: הקדיש שדה אחוזה לגבי מזבח, ולא כסתם הקדשות, שהם לבדק הבית, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: לא אשכחן [לא מצאנו] שדה אחוזה דמיפרקא [שנפדית] בשוויה, אלא לפי הערך הקצוב בתורה: בית זרע חומר שעורים (שטח הראוי לזריעת שלושים סאה שעורים) בחמשים שקל כסף (ויקרא כז, טז). או דלמא [שמא] מצד אחר, הרי לא אשכחן [לא מצאנו] דבר הקדוש לגבי מזבח דמיפריק [שנפדה] אלא בשויו האמיתי? שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב משנה תינוק פחות מבן חדש נידר, שאם אמר: "דמי תינוק זה עלי" — חייב לתת להקדש את שוויו, כאילו היה נמכר בשוק. אבל לא נערך, שאם אמר: "ערכו של תינוק זה עלי" — פטור מלשלם, מפני שלא הוזכר בתורה ערך למי שהוא פחות מבן חודש.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המעריך פחות מבן חדש, שאמר: "ערכו של פחות מבן חודש עלי" — ר' מאיר אומר: נותן דמיו, וחכמים אומרים: לא אמר כלום.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? ר' מאיר סבר [סבור]: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואנו מניחים כי הוא יודע שאין דין ערכין לפחות מבן חדש, ולפיכך גמר בלבו ואמר דבריו לשם דמים, כלומר, שנודר להקדש את דמיו; ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אדם מוציא דבריו לבטלה, ונתכוון למה שאמר, ולכן הוא פטור.

ומעירים: לפי זה, כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת שמועה זו] שאמר רב גידל אמר רב: האומר "ערך כלי עלי" נותן דמים — כר' מאיר, הסבור שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון שאין בתורה דין ערך לכלי — גמר בלבו להתחייב בדמיו. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר] ששמועה זו כר' מאיר אתיא [באה, הולכת], ולא הוצרך הדבר להיאמר!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ששמועה זו אפילו כרבנן [כשיטת חכמים], הפוטרת את המעריך פחות מבן חודש, שיש לומר: התם הוא דטעי [שם הוא שהם פוטרים, מפני שהוא טועה], סבר [סבור הוא]: כי היכי דאיכא [כשם שיש] ערכין לבן חודש — איכא נמי [יש גם כ8ן] ערך לפחות מבן חודש, ונדר של טעות אינו נדר.

אבל הכא [כאן] במעריך כלי דליכא למיטעי [שאין מקום לטעות], היה מקום לומר: ודאי אדם יודע שאין ערך לכלי, וגמר בלבו ואמר דבריו לשם דמים, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שלא נאמרו דברי רב אלא לשיטת ר' מאיר, אבל חכמים סבורים כי באופן עקרוני אנו מניחים שאדם הנודר מוציא דבריו לבטלה, ופטור לגמרי.