מה פדיית בכור בניך — אין נוהגת בלקוח ובמתנה, שהרי היא שייכת רק בבנו שנולד ממנו, אף צאנך ובקרך האמור שם — אינו נוהג בלקוח ובמתנה.

ותמהים: והאי [והלא כתוב זה] "כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כט) במצות פדית בכור בהמה כתיב [נאמר], ולא במצות מעשר בהמה! ומשיבים: אמר שם קרא [הכתוב]: "כן תעשה", ואם אינו ענין לבכור, דלא איתיה [שאינו שייך] בעשייה, שאין האדם צריך להקדישו, שהרי ברחם הוא קדוש מעצמו — תנהו ענין למעשר בהמה, שהוא מתקדש כשקורא לו "עשירי קודש".

ומקשים: גם אם אינו ענין לבכור — מנין שמדובר במעשר? ואימא [ואמור]: תנהו ענין לחטאת ולאשם, ללמד שיהיו דוקא משלו ולא קנויים! ומשיבים: שורך וצאנך האמור כאן הרי הם דומיא [בדומה] לדין בכור בנך, מה בנך — שאינו בא על חטא, אף צאנך ושורך — שאינו בא על חטא, ואלו באים על חטא, מה שאין כן מעשר בהמה.

ומקשים, ואימא [ואמור]: תנהו ענין לעולה ולשלמים, שצריך להקדישם, ואינם באים על חטא! ומשיבים: דומיא [בדומה] לבנך, מה פדיון בנך — שאינו בא בנדר ונדבה, אלא חובה היא, אף צאנך ושורך — שאינם באים בנדר ונדבה, ועולה ושלמים באים בנדר ונדבה.

ומקשים עוד, ואימא [ואמור]: תנהו ענין לעולת ראייה, שחייב להביא כל מי שעולה לרגל! ומשיבים: דומיא [בדומה] לבנך, מה בנך הוא דבר שאין קבוע לו זמן, אלא כשנולד הוא קדוש, אף שורך וצאנך — שאין קבוע לו זמן, ואילו עולת ראיה קבוע לה זמן, ברגל.

ושואלים: אי [אם] מבכור אתה למד שמעשר שאינו נוהג בלקוח, הרי שהיה צריך ללמוד גם: מה פדיון בנך אינו בלקוח כלל, שאין בו כל צד של קניה, אף מעשר שורך וצאנך אינו בלקוח כלל! אלמה [מפני מה] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: אם לקח (קנה) עשרה עוברין כשהם במעי אמן ונולדו ברשותו — כולם נכנסין לדיר להתעשר, משמע שיש לקוח שחייב במעשר!

אמר רבא, אמר קרא [הכתוב]: "תעשה" — בשעת עשייה מיעט הכתוב את הלקוח, לומר שרק הלקוח בשעה שניתן להקריבו — אינו מתעשר. אבל עוברים הרי אי אפשר להקריבם.

ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: לקח עשרה עוברים במעי אמן — כולן נכנסין לדיר להתעשר. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: הלוקח או שניתן לו במתנה פטור מן מעשר בהמה, ומדוע לא ייפטרו אלה?

אמר ר' אלעזר: את ר' יוחנן חזאי בחילמא [ראיתי בחלום] וסימן הוא שמילתא מעליא אמינא [דבר טוב אומר] היום: אמר קרא [הכתוב] "תעשה" — לומר: את הלקוח בשעת עשייה מיעט הכתוב מדין מעשר, שקנאו בשעה שראוי להקריבו. ולא עוברים, שאינם ראויים להקרבה. איתיביה [הקשה לו] ר' שמעון בן אליקים לר' אלעזר: והלא שנינו בברייתא כי פסול הלקוח חל גם על מחוסר זמן, שלקחו קודם שעברו שבעת ימים מלידתו, למרות שאינו ראוי אז להקרבה. ואם כך יחול פסול לקוח גם על עובר קנוי!

אמר ליה [לו]: זו אינה משנה, כלומר, אין לסמוך עליה, שהיא משובשת, ואם תמצא לומר משנה היא, ואינה טעות — שיטת ר' שמעון בן יהודה היא משום (בשם) ר' שמעון, שאמר: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, והרי הוא לענין זה כבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו, מיד כשנולד, קודם שעברו שבעת ימים, וקרב רק לאחר זמנו, מהיום השמיני והלאה — אף מחוסר זמן מכניסו להתעשר, ואם יצא עשירי — קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו מיום השמיני והלאה.

ועוד בענין זה מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב: איזהו אתנן זונה, ששנו חכמים (להלן נז,א) שנכנס לדיר להתעשר? כל שנתנו לה כאתנן וחזר ולקחו הימנה (קנה אותו ממנה). והקשה המקשן: והא איפסיל ליה [והרי נפסל לו] ממצות מעשר בדין לוקח, כשקיבלה הזונה את האתנן!

ומעירים: אישתמיטתיה הא דאמר [נשמטה, נשכחה מן המקשן זו שאמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן: לקח עשרה עוברין במעי אמן — כולם נכנסין לדיר להתעשר. ולפי זה יש לפרש את הברייתא — כשנתן לה עובר באתננה, וחזר ולקחו ממנה.