מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: היה לו חמש צאן בכפר חנניה וחמש בכפר עותני, כיון שהם רחוקים זה מזה — אין מצטרפות עד שיהא לו צאן אחת בציפורי שהיא באמצע. הרי זה תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב שהצריך שיהיו חמש באמצע!

תרגמה [תרגם, הסביר אותה] שמואל אליבא [לפי שיטתו] של רב: כגון שהיו לו, לא חמש, אלא תשע מכאן ותשע מכאן ואחת באמצע, דההיא חזיא להכא וחזיא להכא [שאותה אחת ראויה להצטרף לכאן וראויה להצטרף לכאן], שבכל מקום היא משלימה לעשרה.

אמר רב פפא: ולדעת שמואל, שאמר שדי שתהיה אחת באמצע — אפילו הרועה שנמצא באמצע, בלי צאן, מצרפן, ואפילו כליו של רועה שנמצאים באמצע מצרפן, מפני שהרועה צריך להגיע לשם כדי לקחתם, וכאילו הוא עצמו מצוי שם.

בעי [שאל] רב אשי: כלבא [כלבו] של הרועה מאי [מה דינו]? האם כיון דקרי ליה ואתי לא מצטרפי [שהוא קורא לו לכלב, והוא בא אליו, אינם מצטרפים], או דלמא זימנין דלא אתי [או שמא פעמים שאין הכלב בא] כשהוא קורא לו, ומצטרך איהו למיזל ואתייה [וצריך הוא ללכת ולהביא אותו], ונחשב הדבר כאילו הוא מצוי שם? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א שנינו במשנה, ר' מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה. אמר ר' אמי: לא שנו אלא שאין שם גשר על הירדן בין העדרים, אבל אם יש שם גשר — הגשר מצרפן.

ומדייקים: אלמא [מכאן] שהטעם שהירדן מפסיק למעשר בהמה — משום דלא מיקרבן [שהצאן אינן קרובות] הוא, שאינן יכולות להגיע מכאן לשם. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היו לו צאן בשני עברי הירדן אילך ואילך, או בשני אבטילאות (מחוזות) כגון של נמר ונמורי — אין מצטרפין למעשר בהמה, למרות שאין נהר מפריד ביניהם, ואין צריך לומר אם היו לו בחוצה לארץ ובארץ.

והא [והרי] חוצה לארץ וארץ כמקום שיש גשר דמי [נחשב], שהרי הגבול עובר גם במקום שאין נהר או מכשול אחר, וקתני [והוא שונה]: לא מצטרפין!

אלא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: היינו טעמיה [זהו טעמו] של ר' מאיר, שאמר שהירדן מפסיק למעשר בהמה — דאמר קרא [שאמר הכתוב] בנחלת שבט בנימין: "והירדן יגבל אתו לפאת קדמה" (יהושע יח, כ), הכתוב עשאו את הירדן גבול בפני עצמו.

ומקשים: אלא מעתה, כל מקום שנאמר בנחלות השבטים "ותאר הגבול" "ועלה הגבול" (ראה יהושע יב, יד), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהכתוב עשאו גבול בפני עצמו, וגבול השבטים מפסיק למעשר בהמה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], בענין גבולות השבטים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב" (במדבר לד, יב), לומר — כולה ארץ ישראל על כל הגבולות שיש בתוכה, גבול אחד היא.

ומקשים: אי הכי [אם כך], ירדן נמי [גם כן] ייחשב בכלל זה! ומשיבים: הכוונה שם לגבולות של ארץ (קרקע), ולא ירדן, שהוא נהר.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' חייא בר אבא, שטעמו של ר' מאיר תלוי בגזירת הכתוב — היינו דקתני [זהו שהוא שונה] שדוקא ירדן מפסיק למעשר בהמה. אלא לשיטת ר' אמי, שהוא מפסיק משום שאין הבהמות יכולות לעבור — ליתנינהו לכולהו [שישנה אם כן את כל] הנהרות, שהם מפסיקים למעשר בהמה! ואומרים: אכן קשיא [קשה הדבר].

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר כי השאלה האם ירדן עצמו בכלל ארץ ישראל, שנויה כמחלוקת תנאים], שכך שנינו בברייתא: נאמר "כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען" (במדבר לה, ו), ומכאן יש לדייק: "ארצה" — ארץ כנען, ולא הירדן נחשב לארץ כנען, אלו דברי ר' יהודה בן בתירה.

ר' שמעון בן יוחי אומר: הרי הוא אומר "שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה" (במדבר לד, טו), מה ירחו היא ארץ כנען, אף הירדן הנזכר עמה שייך לארץ כנען.

ב ועוד בעניינו של הירדן, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אין קוראים "ירדן" אלא מבית ירחו ולמטה, כלומר, דרומה. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] לענין של נודר, כגון שנודר שלא ישתה מן הירדן, הלא בענין נדרים כלל בידינו שהלך אחר לשון בני אדם, וכל היכא דקרו ליה [וכל מקום שקוראים לו] אנשים "ירדן" איתסר ליה [נאסר לו]! אלא דברי ר' יוחנן נוגעים לענין מעשר בהמה, שהירדן מפסיק בין שני עבריו רק מבית ירחו ולמטה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך (עובר) בימה של סיבכי (ים החולה), ובימה של טבריא, ובימה של סדום (ים המלח), והולך ונופל משם מתחת לאדמה עד לים הגדול, ואין נקרא "ירדן" אלא מבית יריחו ולמטה.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמו "ירדן"? מפני שיורד מהעיר דן. אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה [אתם משם אתם שונים אותה], אנן מהכא מתנינן לה [אנו מכאן אנו שונים אותה], שנאמר על בני שבט דן: "ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם" (יהושע יט, מז), ובזיהויו של מקום זה אמר ר' יצחק: לשם זו פמייס, הרי שפמייס היא דן. ותניא [ושנויה ברייתא]: יוצא ירדן ממערת פמייס.

ועוד בענין זה מביאים מה שאמר רב כהנא: זכרותיה דירדנא [עיקרו, מקורו של הירדן] הוא ממערת פמייס, ולכן היכא דאמר [במקום שהוא אומר]: לא שתינא [אין אני שותה] מים ממערת פמייס — איתסר ליה בכוליה ירדנא [נאסר לו לשתות בכל הירדן].

זכרותא דדמא כבדא [עיקרו, מקורו של הדם הוא הכבד], ומשמעות הדברים להלכה היא כדברי ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: כבד של מת שנימוח — מטמא בשיעור רביעית, כדין דם המת, משום שהוא כולו מלא דם, ולא בכזית, כדין בשר המת.

זכרותא דמיא [המקור של כל המים] הוא נהר פרת. שאמר רב יהודה אמר רב: הנודר ממימי פרת — אסור בכל מימות שבעולם.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאמר [אם תאמר שאומר] "לא שתינא ממימי דפרת" [אין אני שותה מן המים של פרת] — אם כן כוונתו: מי פרת עצמם הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], הא מנהרא אחרינא שתינא [אבל מנהר אחר אני שותה].

אלא הכוונה היא דאמר [שאומר] בלשון זו: "לא שתינא [אין אני שותה] ממים דאתו [שבאים] מפרת", ודוקא בזה נאסרים עליו כל הנהרות. שכן אמר רב יהודה אמר רב: כל הנהרות הם למטה, כלומר, באים משלש נהרות, פישון גיחון וחדקל (בראשית יא—יד), ושלש נהרות למטה מפרת. ושואלים: והאיכא [והרי יש]