א משנה מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, ונוהג בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים), ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים; ונוהג בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה, אין מפרישים מעשר מן הבקר על הצאן ולהיפך, ונוהג בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה.

ונוהג בחדש ובישן, בולדות שנולדו בשנים שונות, ואינן מתעשרין מזה על זה. שהיה בדין (מן הסברה) לומר: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה, שמין אחד הם — בכל זאת אינם מתעשרין מזה על זה, כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה — אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה? תלמוד לומר: "וצאן" ("וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' ", ויקרא כז, לב), משמע מכך שכל "צאן" הריהו מין אחד לענין מצות מעשר בהמה, ומתעשרים מזה על זה.

ב גמרא על מה ששנינו שמעשר בהמה נוהג בחוצה לארץ, שואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] היא שלא כדעת ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: יכול יעלה אדם לירושלים מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו במקדש? תלמוד לומר: "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם" (דברים יב, ו), ומלשון רבים של "מעשרותיכם" יש לדייק כי

בשתי מעשרות שונים הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר שני של דגן, שאת שניהם יש להעלות למקום המקדש ולאוכלם, והכתוב מקישם זה לזה, ולפיכך: ממקום שאתה מעלה מעשר דגן, כלומר, מארץ ישראל, שרק שם יש חיוב מעשר — משם אתה מעלה גם מעשר בהמה, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן, מחוצה לארץ — אי (אין) אתה מעלה גם מעשר בהמה. והרי במשנתנו נאמר שהוא נוהג בחוצה לארץ!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' עקיבא, יש לחלק: כאן בברייתא, הכוונה היא שאין מעלים אותו לירושלים כדי ליקרב על המזבח, כאן במשנתנו, ששנינו שהוא נוהג בחוצה לארץ, הרי זה ליקדש, שצריך לעשר את הבהמות, ולקדש את העשירי. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הדבר מדברי ר' עקיבא, דקא נסיב לה תלמודא [שמביא את הלימוד] ממה שנאמר "והבאתם שמה", שמע מינה [למד מכאן], שהוא ממעט את חוץ לארץ רק מחובת הבאתו לירושלים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], מאחר שאינו קרב, אמאי [על מה, לאיזה ענין] הוא קדוש? ומשיבים: להיות נאכל במומו לבעלים, שבעליו רשאים לאוכלו רק לכשיפול בו מום.

ג שנינו במשנתנו שמעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. ושואלים: אי הכי [אם כך], אפילו האידנא נמי [בזמן הזה גם כן] יהיה נוהג, ומדוע אין אנו נוהגים במעשר בהמה? ומשיבים: הטעם הוא כדברי רב הונא, שאמר רב הונא בענין אחר: גזירה היא שגזרו חכמים משום יתום (ולד שמתה אמו קודם שנולד), שמא יכניסו אותו עם שאר הבהמות להתעשר, למרות שאינו חייב במעשר בהמה. ואף כאן, אחר חורבן הבית, חששו חכמים שמא יעשרו בשוגג גם את היתום.

ושואלים: אי הכי [אם כך], מעיקרא נמי [מתחילה גם כן], בזמן הבית, לא יפרישו מעשר בהמה, גזירה שמא יפרישו גם מן היתום! אלא, מדוע לא חששו לכך — מפני שאפשר בהכרזה שיכריזו שיתום פטור ממעשר בהמה. אם כן הכא נמי [כאן גם כן], אחר החורבן — אפשר בהכרזה!

אלא אמר רבה: הטעם הוא משום תקלה, שהואיל ואין מקריבים בזמן הזה, והמעשר נשאר בבית בעליו — עלול הוא לבוא לידי תקלה, לשוחטו ולאוכלו קודם שיפול בו מום. ומוסיפים: ומנא תימרא דחיישינן [ומנין אתה אומר שחוששים אנו] לתקלה אחר החורבן — דתניא [ששנויה ברייתא]: אין מקדישין ואין מעריכין (נודרים ערכו של אדם להקדש), ואין מחרימין בזמן הזה, מחשש שמא תיגרם תקלה של מעילה בהקדש,

ואם הקדיש או העריך או החרים בזמן הזה, בהמה — תיעקר, פירות כסות וכלים — יניחם שירקבו, מעות וכלי מתכות — יוליך לים המלח ושם יתאכלו. ואיזהו עיקור בבהמה? נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה ברעב.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאחר החורבן חוששים דלתקלה, בכור נמי לא ליקדש [גם כן לא יתקדש]! ומשיבים: וכי בכור בדידן תליא מילתא [בנו תלוי הדבר] להקדישו? והרי ביציאתו מה רחם קדוש מעצמו! ומשיבים: לא זו היתה השאלה, אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם אתה חושש לתקלה, ליקנינהו לאודנייהו [שיקנה את אוזניהם] של המבכירות או של העוברים לפני לידתם, לגוים, כדי שלא ליקדש מעיקרא [שלא יתקדש הבכור בהם מתחילה], בגלל שותפות הגוי, ולא יבואו בהם לידי תקלה!