ולא האשה נוטלת את אלה מנכסי בעלה בשביל חוב כתובתה, כשנתגרשה או כשמת בעלה, ולא הבנות נוטלות מהם בשביל מזונותיהן שהן זכאיות להם מנכסי אביהם שמת, ולא היבם שייבם את אשת אחיו, וזוכה בחלק האח בירושה, נוטל את חלק אחיו בשבח ששבחו הנכסים לאחר מות האב, ולא בראוי להגיע לו. וכולם אין נוטלין בשבח, ולא נוטלים בראוי כבמוחזק.

א גמרא שנינו במשנה שהבכור אינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [הכתוב]: "ולו משפט הבכורה" (דברים כא, יז), לומר: משפט הבכורה הוא לאיש, ואין משפט הבכורה לאשה, שלגבי ירושת האשה אין משפט הבכורה נוהג.

ועוד שנינו לגבי הבכור: ואינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסי האב לאחר מותו. וטעם הדבר — דכתיב [שנאמר]: "כי את הבכור וכו' יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו" (דברים כא, יז), והרי זה לא מצוי בידי האב בשעת מותו. ועוד שנינו: ולא נוטל הבכור פי שנים בראוי כבמוחזק. וגם בזה טעם הדבר — משום דכתיב [שנאמר]: "בכל אשר ימצא לו", וזה אינו מצוי בידו.

ועוד שנינו: ולא האשה גובה את השבח, ולא את הראוי בכתובתה. ותוהים: איני [כן הוא]? והאמר [והרי אמר] שמואל: בעל חוב גובה את השבח מנכסי הלווה שהשביחו לאחר מותו. והרי כתובת האשה היא שטר חוב והרי היא כבעל חוב! אמר ר' אבא: מקולי כתובה שנו כאן, זוהי הקלה מיוחדת שהקלו על הגברים בענייני כתובה.

ועוד שנינו: ולא הבנות נוטלות בשביל מזונותיהן, בשבח ששבחו נכסי האב לאחר מותו, ולא בראוי. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מזון הבנות הוא מתנאי כתובה, ותנאי כתובה ככתובה דמי [נחשב], ואינו גובה יותר מן הכתובה עצמה.

ועוד שנינו: ולא היבם נוטל בשבח ובראוי. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "בכור" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] את היבם, ולכן דינו בחלק אחיו המת כדין בכור בחלק הבכורה. אמר אביי: לא שנו דבר זה אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה של האח ליבום, אבל מה ששבחו הנכסים בין יבום לחלוקה של הנכסים — שקיל [נוטל בהם] את חלק האח. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "יקום על שם אחיו המת" (דברים כה, ו) אמר רחמנא [אמרה התורה], והרי קם כבר.

רבא אמר: אפילו שבח שהשביחו הנכסים בין יבום לחלוקה נמי לא שקיל [גם כן אינו נוטל]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שהרי דינו כבכור, מה בכור אין לו זכות יתירה קודם חלוקה, אף יבם נמי [גם כן] אין לו קודם חלוקה.

שנינו במשנה: וכולם אין נוטלין בשבח.