בשושן הבירה (מקום מיוחד מעל לשער המזרחי של הר הבית), אחת מן האמות על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית. זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על אמה של משה, שהשתמש בה לצורך בניית המשכן, חצי אצבע, ושעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה על האמה הזו חצי אצבע נוספת, נמצאת הגדולה יתירה על של משה אצבע.

ולמה היו אחת גדולה (אלו שהיו בשושן הבירה) ואחת קטנה (של משה)? כשהיו אומנין (בעלי מלאכה) עושים מלאכתם במקדש היו נוטלין בקטנה, כלומר, מחשבים את שכרם, כך וכך דינרים לאמה, לפי האמה של משה, ומחזירין בגדולה, כלומר, עושים בפועל לפי מידתה של אחת משתי אמות אלה, כדי שלא יבואו לידי מעילה, שמא יטלו מן ההקדש יותר מן הראוי. ועל אותה אצבע ששנינו במשנה זו, שהגדולה יתירה על של משה, אמרו בברייתא שהיא אחד מארבעה בטפח של כל אדם.

ולגופה של משנה זו שואלים: תרתי [שתים] שתי אמות יתירות על של משה, בשני גדלים שונים, למה לי? ומשיבים: חדא — דכספא וזהבא [אחת, הקטנה — של מלאכת כסף וזהב], שמלאכתם יקרה, והפסדם של האומנים גדול אפילו בהפרש מועט. וחדא דבניינא [ואחת, הגדולה — של בנין] אבן ועץ.

רב נחמן בר יצחק, ואי תימא [ויש אומרים] שרב הונא בר נתן אמר: מה ששנו בברייתא שאצבע שאמרו חכמים אחד מארבעה בטפח של כל אדם, נאמר ביחס לאותה הלכה ששנינו במשנתנו, לענין מומי הבכור: שאם יש בשר בין חוליא לחוליא של הזנב, מלא אצבע — הרי זה מום.

א משנה ועוד מומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: אין לו ביצים (אשכים), או אין לו אלא ביצה אחת. ר' ישמעאל אומר: אם יש לו שני כיסין של ביצים — יש לו שתי ביצים, אין לו שני כיסין, אלא אחד — אין לו אלא ביצה אחת. ר' עקיבא אומר: ניתן לברר את הדבר. כיצד? מושיבו על עכוזו (אחוריו) וממעך, ממשמש ודוחק באותו מקום, לפי שאם יש ביצה — סופו לצאת. ואם מיעך ולא יצאה — הרי זה מום, ומותר לשחוט את הבכור. מסופר, מעשה בבכור שלא היתה לו אלא ביצה אחת, שמיעך ולא יצא ביצה שניה, ונשחטה הבהמה, כדין בכור בעל מום, ונמצאת הביצה דבוקה בכסלים (בחלק הפנימי של הירך), והתיר ר' עקיבא לאכול את בשר הבכור, מפני שלא יצאה על ידי מיעוך, ואסר ר' יוחנן בן נורי.

ב גמרא שנינו במשנה: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת הרי זה מום. ושואלים: מדוע הוצרך לשנות כך? השתא [עכשיו, הרי] אם אין לו אלא ביצה אחת אמרת [אומר אתה] כי הוי מומא [הרי זה מום], אם אין לו כלל ביצים מיבעיא [נצרכה לומר]? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי [או גם כן] יש לו שתי כיסין וביצה אחת — הרי זה מום.

ר' ישמעאל אומר: יש לו שתי כיסים — בידוע שיש לו שתי ביצים, ואינו בעל מום, ואסור לשוחטו. אבל אם אין לו אלא כיס אחד — כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי [נחשב], אף שבאמת יש לו שתים. ואתא [ובא] ר' עקיבא למימר [לומר]: אם יש לו שני כיסים, בידוע שיש לו שתי ביצים לא אמרינן [אין אנו אומרים], אלא מושיבו על עכוזו (אחוריו) וממעך, אם יש ביצה סופו לצאת, ואם לא יצאה, סימן הוא שאין לו אלא אחת, ובעל מום הוא.

שנינו במשנה: ומעשה שמיעך ולא יצא וכו'. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], שמסופר בה מעשה זה בהרחבה. אמר ר' יוסי: מעשה בפירן של בית מנחם, בבכור שלא נמצאה לו אלא ביצה אחת, שמיעך ולא יצאת (יצאה) הביצה השניה, ונשחטה ונמצאת דבוקה בכסלים, והתיר ר' עקיבא את הבכור באכילה, ואסר ר' יוחנן בן נורי.

אמר לו ר' עקיבא לר' יוחנן בן נורי: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, שאתה אוסר בכגון זה! אמר לו ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא: עד מתי אתה מאכיל את ישראל נבילות! ותוהים: מדוע נבילות? לאו מישחט שחטיה [וכי לא שחט אותה]?

ומתרצים, אלא כך אמר לו: עד מתי אתה מאכיל את ישראל טריפות. וגם על כך מקשים: והרי לא איסור טריפות הוא! אלא כך אמר לו: עד מתי אתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ! שהרי לדעת ר' יוחנן בן נורי אין זה מום, ונמצא מתיר אכילת קדשים תמימים מחוץ למקדש.

ג משנה ועוד ברשימת המומים ששוחטים עליהם את הבכור מחוץ למקדש: בעל חמש רגלים, או שאין לו אלא שלש. ושרגליו קלוטות, שפרסותיו מעוגלות וסגורות כפרסות של חמור, ולא שסועות לשתים. והשחול והכסול. איזהו שחול? שנשמטה יריכו, שיצאה עצם הירך ממקומה, והרגל נראית שמוטה, וכסול — שאחת מיריכים שלו גבוהות מן השניה.

ד גמרא שנינו במשנה: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלוש הרי זה מום. אמר רב הונא: לא שנו אלא שחסר ויתר ביד, ברגליים הקדמיות, אבל אם חסר ויתר ברגל, ברגליים האחוריות — לא רק שהוא בעל מום, אלא טרפה נמי הוי [גם כן הוא], ואם נשחט — אסור באכילה, מפני שכל איבר יתיר בגוף הבהמה — כנטול דמי [נחשב], כאילו נחתך איבר כזה מגופה, ובהמה שניטלה רגלה האחורית הריהי טריפה.

על מה שנאמר במשנה שכשפרסותיו קלוטות כשל חמור הרי זה מום, אמר רב פפא: לא תימא דעגילן ולא סדיקן [אל תאמר שהוא מום רק במקרה שהן ממש כשל חמור, עגולות ואינן סדוקות כלל], אלא כיון דעגילן [שהן עגולות] אף על גב דסדיקן [אף על פי שהן סדוקות], מכל מקום הרי זה נחשב למום.

שנינו במשנה: והשחול והכסול וכו'. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו כסול ואיזהו שחול? שחול — שנשמטה יריכו, כסול — שרגלו אחד בתוך הכסל, כלומר, שעצם הירך במקומה, ורגלו אחד יצאה העצם ממקומה, והיא על גבי הכסל. תנא [שנה החכם בברייתא]: מהם השרוע והקלוט, שהוזכרו בתורה כאסורים בהקרבה (ויקרא כב, כג)? שרוע — שנשתרבב לו יריכו, שהיא ארוכה מחבירתה. קלוט — שרגליו (כלומר, פרסותיו) קלוטות כשל חמור וכשל סוס.

ה משנה ועוד במומי הבכור: נשבר עצם ידו או עצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר, הרי זה מום. מומין אלו ששנינו בפרק זה, מנה אילא, שהיה מומחה במומי הבכור, ביבנה, והודו לו חכמים.

ועוד שלשה מיני מומים הוסיף, אמרו לו חכמים: לא שמענו את אלו. ומה הוסיף? בכור בהמה שגלגל עינו עגול כשל אדם, ופיו דומה כשל חזיר, ושניטל רוב החלק המדבר בלשונו (אילו היה זה אדם שמדבר), כלומר, החלק שאינו דבוק למקומו. בית דין של אחריהן אמרו: גם שלושה מומים אלו שמנה אילא הרי זה מום, ומותר לשחוט על כך את הבכור.

ו גמרא שנינו שאם נשברה עצם ידו או רגלו, אף על פי שאינו ניכר — הרי זה מום. ושואלים: אם היה זה שבר שאינו ניכר, מי קא הוי מומא [האם הוא מום]? והלא רק מום שבגלוי נחשב למום! (ראה לעיל לז,ב). אמר רב פפא: הכוונה היא שאינו ניכר מחמת עצמו, שאין שינוי צורה ברגל, אבל ניכר מחמת מלאכה, בצורת ההליכה.

ז שנינו: מומין אלו מנה אילא ביבנה, והוסיף עליהם עוד שלושה, וביניהם — את שגלגל עינו עגול כשל אדם. ושואלים: למימרא דלאו היינו אורחיה [האם לומר שאין זה דרכו] של בעל חיים? ורמינהו [ומקשים] על כך ממה ששנינו: אשה המפלת עובר, הנראה כאילו הוא מין בהמה וחיה ועוף, בין אם הוא נראה ממין בעלי חיים טמאין, בין אם הוא נראה ממין טהורין, אם זכר הוא העובר — תשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ללידת זכר, שבעה ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימים שדמה טהור (ויקרא יב, ב—ד).

אם היה הנפל נקבה — תשב כמו לנקבה, ארבעה עשר יום ימי טומאה, וששים וששה יום ימי טהרה (ויקרא יב, ה). אם אינו ידוע אם זכר או נקבה — תשב לזכר ולנקבה, כחומרה שבשניהם: ארבעה עשר ימי טומאה, כנקבה, ומאז מונה תשעה עשר ימי טהרה בלבד, עד מלאת שלושים ושלושה ימי טהרה של זכר. אלו דברי ר' מאיר.

ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר, שהמפלת כמין בעל חיים דינה כמפלת ולד אדם — הואיל וגלגל עינו של בעל חיים עגול כשל אדם! אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — באוכמא [בשחור של העין], הא [זה] — בחיוורא [בלבן].

ועוד שנינו בין המומים: ופיו דומה כשל חזיר. אמר רב פפא: לא תימא דשפיד [אל תאמר שהוא רק כשהפה מחודד] ופרוס, שהשפה העליונה פרוסה על התחתונה ועודפת עליה, ממש כשל חזיר. אלא כיון שפרוס אף על גב דלא שפיד [אף על פי שאינו מחודד], הרי זה מום.

ועוד שנינו: ושניטל רוב המדבר שבלשונו. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ואת שניטל רוב הלשון הרי זה מום. ר' יהודה אומר: לאו דוקא רוב הלשון, אלא רוב המדבר של לשונו.

ח משנה ומעשה היה שהלחי התחתון של הבכור היה עודף על העליון, ושאל רבן גמליאל לחכמים, ואמרו: הרי זה מום.

ט גמרא ושואלים: מאי תנא דקתני [מה שנה תחילה במשנה שהוא שונה] כאן "ומעשה"? מדוע הוא שונה כאן מעשה זה? ומשיבים: משום דתנן [ששנינו] ברשימת המומים שהוסיף אילא במשנה הקודמת: פיו דומה לחזיר, ופליגי רבנן עליה [וחלקו חכמים עליו] על רבי אילא. וקאמרינן [ועל כך אנו אומרים]: כי פליגי רבנן עליה [כאשר חלוקים חכמים על] רבי אילא, ואינם מתירים לשוחטו כשפיו דומה לשל חזיר — הרי זה כששפתו עליונה עודפת על התחתונה, אבל כשהתחתונה עודפת על העליונה — לכל הדעות הרי זה מום.