כמלא נקב של עול של בהמה. הרי ששיעור "כמלא מקדח" שאמרו בית שמאי לענין גולגולת שנפחתה, שווה בגודלו לסלע, שהוא השיעור לדעת בית הלל (לפי הפירוש שהביא רב תחליפא)! אישתיק [שתק] רב תחליפא, ואמר ליה [לו] רב חסדא: שמא לא כמלא מקדח לבדו אמרו בית שמאי, אלא כמלא מקדח וחיסומו שנינו, כלומר, נקב המאפשר הכנסה והוצאה של המקדח, והוא גדול יותר מסלע שאמרו בית הלל?

ואמר ליה [לו] רב תחליפא: לא תימא [אל תאמר] בלשון שמא, אלא אמור: ודאי הכוונה היא למקדח וחיסומו. וצריך אתה להתלות עליה, על הסבר זה כעל עדותו של חזקיה אבי עקש, שאין בה פקפוק. ומכאן יש ללמוד לדין משנתנו, כי כשם ש"מלא מקדח" משמעו נקב שמקדח יכול להיכנס ולצאת בו, כך "מלא כרשינה" שבמשנתנו משמעו — כרשינה נכנסת ויוצאת.

א ומה היא אותה עדות של חזקיה אבי עקש? דתנן [ששנינו], זו עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה, שאמר משום (בשם) רבן גמליאל הזקן בענייני טומאת כלים: כל כלי שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי חרס — אין לו אחורים לחליקה, אין חילוק, הבחנה, בין צדדיו השונים. שאין דינו כדין כלי חרס האמור בתורה, שמיטמא רק מתוכו, ולא מגבו. אלא אם נטמא תוכו, כלומר, הצד שמשתמשים בו — נטמא גם גבו, וכן אם נטמא גבו — נטמא תוכו.

ותוהים על הלכה זו: הרי כלי חרס, בטומאה שנכנסה בתוכו תלה רחמנא [תלתה התורה] את הטומאה, שנאמר: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו" (ויקרא יא, לג), ומשום כך רק אם אית ליה [יש לו] תוך (בית קיבול) — איטמי ליה [נטמא לו] הכלי, אבל אם לית ליה [אין לו] תוך — לא איטמי ליה [אינו נטמא] כלל!

אמר רב יצחק בר אבין: אין מדובר כאן על כלי חרס, אלא על כלי שטף, כגון כלי עץ, שהם מקבלים טומאה גם אם אין להם בית קיבול. ולפי זה הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להשלים את הדברים: כל שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי חרס, שאינו נטמא כלל — כנגדו (במקביל לו) בכלי שטף, אם אין לו בית קיבול — אין לו אחורים לחליקה, אין חלוקה בין צדדיו השונים, אלא אם נטמא תוכו הצד שמשתמשים בו — נטמא גם גבו, נטמא גבו — נטמא תוכו.

ושואלים: למה לי למיתלייה [למה לו לתלות את ההלכה הזו] בכלי חרס, אם דין זה אינו שייך בהם כלל? נימא [שיאמר] כך בפשטות: כל שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי שטף — אין לו אחורים לחליקה!

ומשיבים, הא קא משמע לן [דין זה משמיע לנו] בהשוואה זו: שכלי שטף שיש לו תוך (בית קיבול) — הרי הוא ככלי חרס; מה כלי חרס, אם נטמא תוכו — נטמא גבו, אבל אם לא נטמא תוכו — לא נטמא גבו. אף כלי שטף, אם נטמא תוכו — נטמא גבו, אבל אם לא נטמא תוכו — לא נטמא גבו.

ותמהים: בשלמא [נניח] כלי חרס, גלי ביה רחמנא [גילתה בו התורה] "תוכו", שהוא נטמא כשנפלה טומאה דווקא לתוכו, אלא כלי שטף, מי גלי ביה רחמנא [האם גילתה בו התורה] תוכו? ואם כן, גם אם נגעה בו הטומאה מגבו הריהו נטמא כולו!

ומסבירים: אכן, אי [אם] מדובר בטומאה דאורייתא [מן התורה] — הכי נמי [כך גם כן הדין], שכלי שטף נטמא גם מגבו. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטומאת משקין, שמשקים שנגעו בטומאה ונטמאו, נגעו בכלי שטף וטימאוהו, וטומאה זו אינה אלא דרבנן [מדברי סופרים]. והוא מה דתנן [ששנינו במשנה]: כלי שנטמא אחוריו במשקין — רק אחוריו טמאין, ואילו תוכו, אגנו (הקפל שבשפתו), אזנו (ידית שלו שבצורת אוזן) וידיו (ידית ישרה שלו) — טהורין. אבל אם נטמא תוכו — כולו טמא.

ומסבירים את טעם הדבר: לפי דמדאורייתא [שמן התורה] אין אוכל מטמא כלי, ואין משקה מטמא כלי, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שמשקה שנטמא יטמא כלים, משום חשש שמא יבואו אנשים להקל בדין משקה זב וזבה (כגון מי רגליהם ורוקם), שהם אב הטומאה, ומטמאים גם כלים.

הלכך [על כן], שויוה רבנן [עשו אותה חכמים], את טומאת כלי שטף שנטמא מאחוריו במשקים, כטומאה של כלי חרס, שאם נטמא מגבו — לא נטמא תוכו, ולא שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] כטומאה דאורייתא [מן התורה] דנפשיה [של עצמו, של כלי שטף], שאם נטמא מגבו, שכולו טמא.

וטעם הדבר, כי עבדו רבנן היכירא [עשו חכמים היכר] בטומאה שמדבריהם, כי היכי דלא לישרוף עליה [כדי שלא ישרפו עליה] תרומה וקדשים שנגעו בכלי זה, שהרי מדין תורה טהורים הם ואסור לשורפם. ושואלים: אי הכי [אם כך], שבמקרה זה מדובר, כלי שטף שאין לו תוך נמי [גם כן], מדוע העיד חזקיה אבי עקש, שאם נטמא גבו נטמא תוכו (הצד שמשתמשים בו)? ליעביד נמי היכירא [שיעשו גם כן היכר], ולא ייטמא תוכו, כדי שלא ישרפו על כך תרומה וקדשים!

ומשיבים: כיון דעבדו היכירא [שעשו חכמים היכר] בטומאת משקים של כלי שטף שיש לו תוך, ידיע [ידוע] ממילא כי גם טומאת משקים בכלי שאין לו תוך — דרבנן [מדברי סופרים] היא, ולא יבואו לשרוף בגללה תרומה וקדשים.

ושואלים: וכלי שאין לו תוך בכלי שטף, האם דאורייתא בר קבולי [מן התורה ראוי לקבלת] טומאה הוא, עד שהוצרכו חכמים לגזור שייטמא מאחוריו במשקים טמאים? הלוא כדי שיהיה הכלי ראוי לקבלת טומאה, דומיא דשק בעינן [בדומה לשק צריכים אנו] שיהיה, מה שק שנזכר בענין זה (ויקרא יא, לב) הריהו מיטלטל כשהוא מלא וריקן — אף כל כלי צריך שיהא מיטלטל מלא וריקן כדי שיהיה ראוי לקבל טומאה, וכלי שאין לו תוך הרי אינו יכול להיות מלא!

ומשיבים: מדובר כאן בהנך דחזו [באותם כלים שראויים] למדרסות, שמשמשים לישיבה, והם נטמאים בטומאת זב וזבה, גם אם אין להם בית קיבול. ומקשים: אי הכי [אם כך], כלי חרס שאין לו תוך נמי [גם כן] — נגזור עליו שייטמא ממשקים טמאים, אם הוא ראוי למדרס! ומשיבים: אין כלל דין טומאת מדרס בכלי חרס.

ב ושבים לקושיית רב חסדא בענין גולגולת שנפחתה, שלדעת בית שמאי אינה מטמאת באוהל אם נחסרה בשיעור מקדח. ואם נפרש כשמואל, שלדעת בית הלל, שיעורו של חסרון זה הוא כסלע, נמצא שאין מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, שהרי שנינו, בענין מאור (חלון) המביא את הטומאה, שמקדח שווה בגודלו לסלע. רב פפא אמר: מקדח גדול שנינו בענין מאור המביא את הטומאה, ודווקא הוא שווה בשיעורו לסלע.

ומכלל הדברים אתה למד שמקדח סתם שהוזכר בדברי בית שמאי, לענין גולגולת שנפחתה — זוטרא נמי [קטן] מכסלע ששנו בית הלל. ומקשים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' מאיר בפירוש דעת בית שמאי, אלא לרבנן [לדעת חכמים] מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

דתנן [ששנינו במשנה]: באיזה מקדח אמרו בית שמאי דעתם בענין גולגולת שנפחתה — במקדח קטן של רופאים, שמשתמשים בו לקדיחה של עצמות, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מדובר במקדח גדול, כגון של לשכה שבמקדש. והרי לפי המשנה בענין מאור המביא את הטומאה, מקדח זה שיעורו כסלע!

ועוד שואלים: ולשיטת ר' מאיר, מי ניחא [האם נוח] הדבר? והרי אם מקדח סתם, ששנו בית שמאי, קטן מסלע — הוה ליה [הרי זה] מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שאם נפחתה גולגולת בשיעור מקדח בלבד, בית שמאי מקילים ומטהרים מטומאת אוהל, ובית הלל מחמירים ומטמאים. ואנן [ואנו] כלל בידינו בענין זה: דתנן תנן [מה ששנינו במסכת עדיות שהוא מקולי בית שמאי, שנינו], דלא תנן לא תנן [ומה שלא שנינו שם לא שנינו], אלא בכל מקום בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים!

אמר רב נחמן: דוקא לגבי סלע נירונית שנינו במשנה בענין מאור, שהוא כשיעור מקדח גדול. ואילו סלע סתם, שהוא השיעור לדעת בית הלל, זוטרא [קטן] אפילו מנקב של מקדח סתם. ונמצא שבית שמאי מחמירים יותר, אפילו לשיטת ר' מאיר.

ג משנה על אלו מומים שבעין שוחטים את הבכור מחוץ למקדש: הריס (העפעף) של עין שניקב או שנפגם או שנסדק, וכן הרי שהיה בתוך עינו דק, מעין כתם, וכן תבלול, חלזון, נחש, עצב. איזהו תבלול — מעין חוט לבן הפוסק בסירא, בעגול המקיף את השחור שבעין, ונכנס בתוך השחור שבעין. אבל אם היה חוט שחור פוסק בסירא ונכנס בלבן — אינו מום, שמום בלבן שבעין אינו נחשב למום.