בא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוסי במשנתנו, שאמר שאין מתירים כלל בהדיוטות. ומה שאמר ששלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם שיכול להתיר לבדו — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא]: הפרת נדרים בשלשה, ר' יהודה אומר: רק אם אחד מהם חכם. אבל במקום שאין חכם — שלושה אינם מתירים את הנדר.

ועל מה שנאמר ששלושה מתירים את הנדר במקום שאין חכם, ומשמע שחכם מתירו לבדו, שואלים: כגון מאן [מי]? מיהו החכם שיכול להתיר נדר לבדו? אמר רב נחמן: כגון אנא [אני]. וביחס למה ששנינו, ר' יהודה אומר: אחד מהן חכם, שואלים: מכלל זה יש להבין דהנך כל דהו [שאלה, האחרים, הם אנשים כל שהם] ואפילו הדיוטות גמורים? אמר רבינא: כל אחד מהם צריך להיות אדם דמסתברי ליה וסבר [שמסבירים לו את ההלכה והוא מבין].

א שנינו במשנה, ר' יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה, אין הבכור נשחט אלא על פי מומחה. אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כר' יוסי. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! הלא כל מקום שנחלקו יחיד ורבים — הלכה כרבים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שר' יוסי יש לו מעמד מיוחד, משום שנמוקו עמו, ואולי הלכה כמותו במקרה זה גם נגד הרבים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

ואומרים: תפשוט מהא [תפתור משמועה זו] שנאמרה בשם רב, דהך קמייתא [שאותה שמועה ראשונה] שנאמרה לעיל (לו,ב) ספק בשם רב ספק בשם שמואל, ששלושה מתירים את הבכור במקום שאין מומחה, ובניגוד לדעת ר' יוסי — משמיה [משמו] של שמואל איתמר [נאמרה], דאי משמיה [שאם משמו] של רב נאמרה, תרתי [שתי פעמים] לפסוק הלכה למה לי?

משיבים: אין מכאן הוכחה, ואפשר לומר ששתיהן נאמרו בשמו של רב, אלא חדא מכלל דחבירתה איתמר [אחת מכלל חבירתה נאמרה], שמכלל ההלכה שפסק רב ששלושה מתירים במקום שאין מומחה, למדו שהוא פוסק שאין הלכה כר' יוסי, וכך אמרו כאן בשמו.

ב משנה השוחט את הבכור, ומכר את בשרו, ונודע שלא הראהו מתחילה לחכם שיתירנו, ומכר להם איפוא דבר האסור בהנאה, שטעון קבורה (ראה לעיל כח,א), ומיקח טעות הוא — מה שאכלו הקונים מבשרו — אכלו, וקנסו את המוכר שיחזיר להם את כל הדמים ששילמו. ומה שלא אכלו — הבשר יקבר, ויחזיר את כל הדמים לקונים.

וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה, ואסורה באכילה — מה שאכלו אכלו, והוא יחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו — הם יחזירו לו את הבשר, ואם ירצה ימכרנו לגוי או יתננו לכלב, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו הקונים את בשר הטריפה לגוים, או הטילוהו לכלבים — ישלמו לזה שמכר להם דמי טרפה, שמחירה זול, והוא יחזיר להם את שאר הכסף שקיבל מהם.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר בשר לחבירו ונמצא שהוא בשר בכור שלא התיר חכם לשוחטו, או שמכר לו פירות ונמצא שהיו טבלים, פירות שאינם מעושרים, או שמכר לו יין ונמצא יין נסך — מה שאכלו הקונים אכלו, ויחזיר להם את כל הדמים.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם מכר להם דברים שהנפש קצה (מואסת) בהן — יחזיר להן את כל הדמים, שאין להם הנאה במה שאכלו. ואם מכר להם דברים שאין הנפש קצה בהם — לא יחזיר להם את כל הדמים ששילמו, אלא ינכה להם את הדמים של מה שאכלו, שהרי נהנו. ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות וטריפות שקצים ורמשים. ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות שלא הותרו, טבלים ויין נסך.

ושואלים: לשיטת ר' שמעון בן אלעזר, בכור מדוע מנכה לקונה את הדמים על מה שאכל? ולימא ליה [ושיאמר לו] הקונה: מאי אפסדתך [מה הפסדתי לך]? הלא אף אתה לא היית רשאי ליהנות ממנו!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו, אלא כגון דזבין ליה ממקום מומא [שמכר לו חתיכה ממקום שהיה בו המום], שהרי היה בבכור זה מום, אלא שלא הראהו לחכם. דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: אי לאו דאכלת הוה מחזינא ליה [אם לא שאכלת כבר את הבשר הייתי מראה אותו] לחכם, והיה רואה שיש בו מום, ושרי ניהליה [ומתיר לי] לאוכלו. ומעירים: והוא כדעת ר' יהודה (לעיל כח,א), שאפשר להתיר את בכור בעל מום גם לאחר שנשחט.

וכן לגבי טבלים, יכול המוכר לטעון: אם לא היית אוכל אותם, הוה מתקיננא להו ואכלנא להו [הייתי מתקן אותם, מפריש מהם תרומות ומעשרות, ואוכל אותם]. וכיוצא בזה לגבי יין נסך — אין מדובר שמכר לו יין נסך לבדו, אלא שמכר לו יין שנאסר על ידי תערובת יין נסך. ואם לא היה שותה אותו הקונה, היתה לו תקנה ליהנות ממנו, כדברי רבן שמעון בן גמליאל,

דתנן [ששנינו במשנה]: יין נסך שנפל לבור — היין שבבור כולו אסור בהנאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר היין שבבור כולו לגוים, חוץ מדמי יין נסך שבו.

א משנה על אלו מומין שוחטין את הבכור (בכור הבהמה הטהורה) מחוץ למקדש? ותחילה מביאים את רשימת המומים שבאוזן: נפגמה (חסרה מעט) אזנו מן החסחוס, מן החלק הקשה יותר של האוזן, אבל לא אם נפגמה מן העור בלבד. וכן נסדקה האוזן, אף על פי שלא חסרה. וכן אם ניקבה האוזן, וגודל הנקב הוא לפחות מלא כרשינה (מין קיטנית), או שיבשה האוזן. איזהו יבשה, שאמרו חכמים שהוא מום? כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. ר' יוסי בן המשולם אומר: יבשה היא זו שתהא נפרכת (מתפוררת) כשממשמשים בה.

ב גמרא על רשימת המומים שבמשנה זו ובמשניות שלאחריה, שואלים: אמאי [מדוע] מותר לשחוט בגללם את הבכור ולאוכלו? הלא רק פסח ועור כתיב [נאמר] בענין זה — "וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך. בשעריך תאכלנו" וכו' (דברים טו, כא—כב)!

ומשיבים: כתיב נמי [נאמר גם כן] מתחילה "כי יהיה בו מום" (דברים טו, כא—כב), ומשמע — גם מומים אחרים. ומקשים: ואימא [ואמור] ונדרוש כך את הכתוב: "כי יהיה בו מום" — הרי זה כלל, "פסח או עור" — פרט, והרי לפי כללי מדרש ההלכה, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט; פסח ועור — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

ומשיבים: מה שנאמר בהמשך "כל מום רע" הרי בזה חזר וכלל, ונמצא שיש שם כלל ופרט וכלל (מום, פיסח ועיוור, מום), ולפי כללי מדרש ההלכה — אי אתה דן מן הכללים אלא לדבר שהוא כעין הפרט; מה הפרט מפורש פיסח ועיוור — הם מומין שבגלוי, ואינן חוזרין, אינם מתרפאים, אף כל שאר המומים — מומין שבגלוי ואינן חוזרין.

ומקשים, ואימא [ואמור] כך: מה הפרט מפורש, פיסח ועיוור — הם מומין שבגלוי, ובעל חיים בוטל ממלאכתו בגללם, ומום זה אינו חוזר (מתרפא), אף כל שאר המומים — מומין שבגלוי, ובוטל ממלאכתו, ואינו חוזר. אבל מום שאין בו הגדרות אלו — אין שוחטים בגללו את הבכור! אלמה תנן [ומפני מה שנינו] במשנה: נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור? והרי אין זה מבטל אותו מעבודה!

ומשיבים: מה שנאמר בפסוק זה "כל מום רע", לשון ריבויא [ריבוי] הוא, לרבות כל מום, גם כשאינו כעין הפרט המפורש. ומקשים: אי הכי [אם כך], שיש פה ריבוי כולל, מומין שבסתר, שאינם גלויים, נמי [גם כן] ייחשבו כמומים לענין זה! אלמה תנן [מפני מה שנינו] ברשימת המומים ששוחטים עליהם: חוטין (חניכיים) החיצונות שנפגמו ונחסרו, ושנגממו (שיש בהן חתכים), והחניכיים הפנימיות שנעקרו לגמרי;