השיב לו אביי: אימר דאמר [אמור שאומר] ר' מאיר שהכהנים חשודים על הטלת מום בבכור, לענין חששא [חשש], שלא לסמוך עליהם בענין זה. אבל לאחזוקינהו [להחזיק אותם] בוודאות כעוברי עבירה מי אמר [האם הוא אומר]?

א איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: עד מפי עד, מהו להיות כשר לעדות בכור, להעיד בשמו של אדם אחר שמום שבבכור זה לא הוטל בו בכוונה? רב אסי אסר, ורב אשי שרי [התיר]. אמר ליה [לו] רב אסי לרב אשי, והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של החכם מנשה בברייתא: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות האשה, להעיד שבעלה מת. אבל לא לכל עדות אחרת!

אמר לו: תני [שנה] ותקן: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד, והרי אשה כשרה להעיד על מומי הבכור.

מסופר, רב יימר אכשר [הכשיר] עד מפי עד בבכור, קרי עליה [קרא עליו] מרימר בלשון גנאי: "יימר שרי בוכרא" [מתיר בכורות]. ומסכמים: והלכתא [והלכה], עד מפי עד כשר לעדות בכור.

ב ועוד בענייני עדות בכור, אמר ר' אילעא: לא היו מוחזקין בו בבעל חיים שהוא בכור, ובא כהן אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו, שלא הוטל בו בכוונה — נאמן, ויכול החכם להתיר לשוחטו.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו ר' אילעא בכך], שאומרים אנו: הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וסומכים עליו? הלוא תנינא [שנינו] כבר דבר זה במשנה: האשה שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני" — נאמנת, שהפה שאסר, שאמרה שהיא אשת איש — הוא הפה שהתיר, שאמרה שאיננה נשואה כעת!

ודוחים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שסומכים על דבריה, משום דאי בעיא לא אמרה [שאם היתה רוצה להינשא בחיי בעלה לא היתה אומרת] שהיא אשת איש, ויכולה היתה להינשא. אבל הכא [כאן, לענין בכור] דלא סגיא דלא אמרה [שאם רצונו לשחוט את הבכור אינו יכול שלא לומר] לחכם שבכור הוא, לפי שקדשים בחוץ לא אכיל [אין אדם אוכל] בלי שיאמר לו החכם שבעל מום הוא,

אימא [אמור] שלא הפה שאסר הוא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אילעא, שאף במקרה זה הוא נאמן, ומדוע? דאי משום הכי [שאם משום כך], משום אכילת קדשים תמימים בחוץ אתה אומר שהוא בא לפני חכם — הרי יכול היה שלא להיזקק לחכם שיתיר לו, הוה שדי ביה מומא דניכר ואכיל ליה [שהיה מטיל בו מום הניכר ואוכל אותו], בלא להראותו כלל לחכם.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: מאי שנא מההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה [מה שונה הדבר מאדם אחד שהשכיר לו חמור לחבירו], ואמר ליה [לו]: לא תיזיל באורחא [אל תלך בדרך] של נהר פקוד, דאיכא מיא [שיש שם מים] והחמור עלול להחליק וליפול, זיל באורחא [לך בדרך] של נרש, דליכא מיא [שאין שם מים]. והשוכר אזל באורחא [הלך בדרך] של נהר פקוד, שלא כדעת המשכיר, ומית חמרא [ומת החמור], ואתא ואמר ליה [ובא ואמר לו] למשכיר: באורחא [בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], ומיהו מיא לא הוו [ומכל מקום מים לא היו], ולא משום כך מת החמור.

ואמר רבא: במקרה זה אפשר להאמין לו, שהרי מה לו לשקר, כי אי בעי אמר [אם היה רוצה לשקר היה יכול לומר]: באורחא [בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. ואמר אביי: אין להאמינו על כך, מפני שאת הנימוק של "מה לו לשקר" במקום שיש עדים המכחישים את דבריו לא אמרינן [אין אנו אומרים]. והרי הכל יודעים שיש מים בנהר פקוד, וכאילו העידו עדים בפנינו על כך. ואף לענין הבכור, כאשר הכהן טוען שמום שבו נפל מאליו — אין לסמוך על ההנחה שאינו צריך לשקר, שהרי ידוע שהכהנים מטילים מומים בבכור!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם ודאי איכא מיא [שם ודאי יש מים] בדרך נהר פקוד, וכנגד זה לא תועיל הסברה של "מה לו לשקר". ואילו כאן, האפשרות דאישדי ביה מומא [שהטיל בו מום] — חששא [חשש] בלבד הוא, ובמקום חששא [חשש] בלבד אמרינן [אומרים אנו] "מה לו לשקר". מסופר, יתיב [יושב היה] רבינא וקאמר להאי שמעתא בלא גברא [ואומר את ההלכה הזו שאמר ר' אילעא לגבי הבכור בלא שם איש], אלא בסתם, אמר ליה [לו] רבא זוטי [הקטן] (להבדילו מרבא המפורסם) לרבינא: אנן משמיה [אנו משמו] של ר' אילעא מתנינן לה [שונים אנו אותה].

ג ועוד בענין שנחשדו הכהנים על מומי הבכור, מסופר, ר' צדוק, שהיה כהן, הוה ליה בוכרא [היה לו בכור], רמא ליה שערי בסלי [הטיל לו שעורים בסלים] קלועים מנצרים, בהדי דקאכיל [בתוך שהיה אוכל] הבכור מהסל איבזע שיפתיה [נקרעה שפתו] מן הנצרים, שהיו חדים, ונעשה בעל מום. אתא לקמיה [בא ר' צדוק לפני] ר' יהושע לשאול האם מאמינים לו שמום זה נפל שלא במתכוון, וכך אמר ליה [לו] לר' יהושע: כלום חילקנו בין כהן חבר (תלמיד חכם) כמוני לכהן עם הארץ לגבי נאמנות על מומי הבכור? אמר לו ר' יהושע: הן [כן], וכיון שתלמיד חכם אתה — הרי אתה נאמן.

אתא לקמיה [בא ר' צדוק לפני] רבן גמליאל הנשיא, שהיה ראש הישיבה ביבנה באותה שעה, אמר ליה [לו]: האם חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר ליה [לו] רבן גמליאל: לא. אמר ליה [לו] ר' צדוק: והא [והרי] ר' יהושע אמר לי הן! אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין (בעלי המגינים, הלוחמים), שהוא כינוי של כבוד לתלמידי החכמים החשובים, לבית המדרש.

כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ר' צדוק ושאל בפומבי את ר' יהושע: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר ליה [לו] ר' יהושע: לאו. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן!

יהושע, עמוד על רגליך, ויעידו בך, יעיד ר' צדוק שכך אמרת! עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: היאך (איך, מה) אעשה בענין זה? אילמלי (אם) אני הייתי חי והוא מת — יכול החי להכחיש את המת, והייתי יכול לומר שלא כך אמרתי, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? אכן כך אמרתי.

והיה רבן גמליאל עומד ודורש בבית המדרש, ור' יהושע עודו עומד על רגליו, שהרי רבן גמליאל לא נתן לו רשות לשבת, עד שריננו (התלחשו והתלוננו) כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן, שהיה מתרגם את דברי רבן גמליאל לעם: עמוד, כלומר, הפסק את התרגום. ועמד, הפסיק.

ד משנה אף שאין הכהן נאמן להעיד על הבכור שמום שבו נפל מאליו, מכל מקום נאמן הכהן לומר: הראיתי בכור זה לחכם, ואמר לי שבעל מום הוא, והוא מותר בשחיטה.

ה גמרא אמר רב יהודה אמר רב: נאמן הכהן לומר "בכור זה נתן לי ישראל במומו", כלומר, כשכבר היה בו מום. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל מילתא דעבידא לאיגלויי — לא משקרי בה אינשי [כל דבר שעשוי להתגלות — אין אנשים משקרים בו], והרי ניתן לשאול את הישראל האם כך היה מעשה. אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] במשנתנו דין זה: נאמן הכהן לומר "הראיתי בכור זה ובעל מום הוא". מאי טעמא [מה טעם הדבר] שהוא נאמן? לאו משום דאמרינן [האם לא משום שאנו אומרים]: כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי [כל דבר שעשוי להתגלות אין אנשים משקרים בו]?

ודוחים: יש לומר כי דווקא התם [שם] הוא שמאמינים לו שהראהו לחכם, אבל לא משום שהדבר עשוי להתגלות, אלא משום שקדשים תמימים בחוץ לא אכיל [אינו אוכל] הכהן, ואם לא היה החכם מתיר לו — לא היה אוכל. אבל הכא [כאן], שהכהן אומר שניתן לו מתחילה בכור בעל מום, כיון דחשידי [שהכהנים חשודים] להטיל מום בבכור — הריהם חשידי [חשודים] לשקר בענין זה.

ועוד מתיב [מקשה] רב שיזבי על דברי רב, ממה ששנינו: האומר למי שאין נאמן על המעשר "קח לי (קנה עבורי) תבואה ממי שהוא נאמן", שאינו קונה פירות מעמי הארץ, החשודים שאינם מעשרים, או: "קנה לי ממי שהוא מעשר" — שליח זה אינו נאמן. ולדברי רב, אמאי [מדוע] אינו נאמן? נימא [נאמר]: כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי [כל דבר שעשוי להתגלות אין אנשים משקרים בו]!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם],