סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

א ובענין עמי הארץ שקיבלו על עצמם דברי חבירות, תנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן שחזרו בהן ממה שקיבלו על עצמם — אין מקבלין אותן עוד עולמית, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם חזרו בהם במטמוניות (בסתר), אבל בפרהסיא המשיכו לנהוג כחברים — אין מקבלין אותן, שהם חשודים בגניבת דעת. אבל אם חזרו בהם מחבירותם בפרהסיאמקבלין אותן, שאין לחשוד שהם מרמים.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: אם כשקיבלו עליהם מתחילה דברי חבירות, עשו דבריהן (דברי חבירות) גם במטמוניות, הרי למרות שחזרו בהם וקלקלו — מקבלין אותן עכשיו, אבל אם מתחילה עשו דברי חבירות רק בפרהסיא, הרי אם חזרו וקלקלו — אין חוזרים ומקבלין אותן.

ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלין אותן, משום שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד), שאפילו כאשר הם שובבים (חוטאים) יכולים הם לשוב. אמר ר' יצחק איש כפר עכו אמר ר' יוחנן: הלכה כאותו הזוג, שלעולם מקבלים אותם.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו אומרים, מי שהיה חבר ונעשה גבאי (גובה מסים) של מלך, שהוא חשוד על הגזל — דוחין אותו מחבירתו, וגם אם פירש מהגבאות — אין מקבלין אותו שוב. חזרו לומר לאחר מכן: אם פירשהרי הוא ככל אדם, ומקבלים אותו.

ובענין זה מסופר, רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא [הוצרכה לו השעה], שהיו חכמים צריכים אותו, הוה עייל גביה [היו נכנסים אצלו] רבה ורב יוסף וארבע מאה זוגא דרבנן [וארבע מאות זוגות של חכמים, תלמידים, איתם]. שמע דאתו [כאשר היה שומע שהם באים] היה עושה להם כבוד גדול, קטיר להו ארבע מאה תכתקי [היה קושר, מתקין, להם ארבע מאות כסאות] לכבודם. לסוף שמעו חכמים שנעשה גבאי של המלכות. שלחו ליה [לו] החכמים: זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה [לך לחשיבותך, שבחרת להתמנות לגבאי, וגם לך לקדמותך], למה שהיית בתחילה, ששוב איננו נצרכים לך. שלח להו [להם]: הדרי בי [חוזר אני בי] מן הגבאות. רב יוסף לא אזל [הלך אליו], רבה אזל [הלך]. וכך הסבירו את נימוקיהם,

רב יוסף אמר: הרי תנינא [שנינו], חבר ונעשה גבאי, גם אם פירש מגבאותו — אין מקבלין אותו; רבה אמר: הרי תנינא [שנינו], חזרו לומר: פירשהרי הוא ככל אדם, ומקבלים אותו.

ג ועוד בענין נאמנות, תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הבכורות אדם רואה אם יש בהם מום ומתירם לשחיטה, חוץ מבכורות של עצמו, מפני שהוא נוגע בדבר. ואולם רואה אדם את קדשיו, שאם הקדיש בהמות — יכול הוא בעצמו לראות אם נפל בהן מום, ולפדותם. וכן רואה אדם את מעשרותיו (מעשר בהמה שלו), ויכול להחליט שהם פסולים, ואינו צריך לעלות ולהקריבם במקדש. וכן נשאל אדם על טהרותיו של עצמו, שאם היתה בהם שאלה של טומאה, יכול הוא לפסוק שטהורים הם, ואינו חשוד לומר על טמא שהוא טהור. ודנים בפרטי ברייתא זו.

אמר מר [החכם]: כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? באיזה מקרה מדובר? אילימא בחד [אם תאמר באדם אחד] שרואה את המום — וכי יחיד מי מהימן [האם הוא נאמן] להתיר בכורות? והלוא שנינו (להלן לו,ב) שאין מתירים בכור אלא על פי שלושה אנשים! אלא ודאי מדובר פה בתלתא [בשלושה] שרואים את הבכור, ואחד מן השלושה הוא בעליו. ואולם על כך יש לתמוה: שלושה שדנו יחד מי חשידי [האם הם חשודים] כשאחד מהם נוגע בדבר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: חכם שאשה מיאנה בבעלה בפניו, או שחלצה ליבם בפניוישאנה, ואין חוששים שהתיר לה למאן או לחלוץ מפני שהוא נוגע בדבר, ורוצה לשאת אותה לאשה. מפני שהוא חבר בית דין, שהרי יש שם עוד שני דיינים!

ומשיבים: לעולם מדובר כאן בחד דיין אחד], וכדאמר [וכמו שאמר] רב חסדא שכך אמר ר' יוחנן בענין אחר, שמדובר ביחיד מומחה שרשאי לדון לבדו, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר ביחיד מומחה, שהוא רשאי להתיר בכור לבדו. ומכל מקום אינו נאמן לראות בכורות שלו, משום שהוא נוגע בדבר. וממשיכים לברר את פרטי הדינים בברייתא זו.

נאמר לגבי חכם: ורואה את קדשיו, ומחליט שיש בהם מום. ומסבירים: מדוע אין חושדים בו? משום דאי בעי [שאם היה רוצה] להוציאם לחולין — יכול היה לעשות זאת בהיתר, שהיה מיתשיל עלייהו [נשאל עליהם], הולך לחכם ומבקש שיתיר את נדרו, שנדר בהמות אלו להקדש.

ומה שאמרו שאדם רואה את מעשרותיו, מעשר בהמה שלו, אם יש בהם מום, ואין חושדים בו, הרי זה משום דאי בעי [שאם היה רוצה] להיפטר מלהקריבם, יכול היה לעשות זאת בהיתר, שדי ביה מומא בכוליה עדריה [שהיה מטיל מום בכל עדרו], מתחילה, כשיש בכולו רק בהמות חולין, ואחר כך מעשרו.

ומה שאמרו בברייתא שנשאל אדם על טהרותיו, ואינו חשוד לומר על טמא שהוא טהור, טעמו — מפני שאינו מפסיד אם נטמאו, דהא חזא ליה [שהרי הדבר הטמא ראוי לו] לאכילה בימי טומאתו.

א משנה כל פסולי המוקדשין, קדשים שנפל בהם מום ונפסלו מהקרבה, והם נפדים — הנאתן, הרווח ממכירתם, הריהו להקדש. ומשום כך, כדי שההקדש לא יפסיד, הריהם נמכרין באיטליז במקום השוק, שם מרובים הקונים, ומחירם גבוה. ואין אומרים שיש בזה זלזול בקדשים. וכן נשחטין, פסולי המוקדשים שנפדו, באיטליז, בבית המטבחיים שבשוק, וכן כשמוכרים את בשרם הריהם נשקלין בליטרא, במשקל, כדרך ששוקלים בשר רגיל.

חוץ מן הבכור והמעשר (מעשר בהמה), שכשנפל בהם מום והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ואינם נשחטים אלא בתוך ביתו, ואינם נשקלים בליטרא אלא באומד, כיון שהנייתן אינה אלא לבעלים (הבכור — לכהן, והמעשר — לבעליו), ולא להקדש, שהרי אין להם פדייה. והואיל ואין להקדש רווח בכך — אין נוהגים בקדשים מנהג חולין. אבל פסולי המוקדשיןהנייתן להקדש.

ומוסיפים: למרות שבשר בכור אינו נשקל בליטרא, מכל מקום שוקלין מנה כנגד מנה בבכור, שאם יש לו בשר חולין במשקל ידוע — מותר לשקול כנגדו חתיכה מן הבכור ולמוכרה כך, לפי שאין זו דרך שקילה של בשר חולין.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר