ושואלים: ואידך [והאחר, החכם מבית מדרשו של רב], מה הוא אומר? מדוע אינו למד מחזה ושוק? ומשיבים: אי מהתם [אם משם], איכא למימר [יש לומר] שהכתוב משווה אותו לחזה ושוק של קרבן תודה, הניתנים אף הם לכהן, והם נאכלים רק ליום אחד ולילה.

ושואלים: ואידך [והאחר, רב יהודה בשם רב], מה הוא משיב על כך? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר יח, יח) — הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור, שתהיה בו לכהן זכות נוספת, יום נוסף באכילה, יתר על חזה ושוק של תודה.

ושואלים: ואידך [והאחר], מדוע אינו דורש באופן זה? ומשיבים: הא מהתם איכא למימר [הרי משם יש לומר] באופן אחר: האי [זה] "יהיה לך" — לימד על בכור בעל מום שנותנו לכהן. והוזקק לכתוב זה, שהרי לא מצינו לו בכל התורה כולה, שיינתן קרבן בעל מום לכהן.

ושואלים: ואידך [והאחר], מהיכן הוא למד דין זה? ומשיבים: אמר שם הכתוב "ובשרם יהיה לך" בלשון רבים, כלומר, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום. ושואלים: ואידך [והאחר], מדוע אינו למד מ"ובשרם"? ומשיבים: לשיטתו, "ובשרם" דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר [של אותם הבכורות של כל ישראל הוא אומר], שיהיו לאהרן ולבניו, ולכן הוא בלשון רבים.

א שנינו במשנה: נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו — אינו רשאי לקיימו אלא שלושים יום. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה ללומדים: היכי קאמר [כיצד הוא אומר]? מה כוונת התנא? האם כוונתו: נולד לו בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, עד שתשלם שנתו, וכן לאחר שנתו נמי [גם כן] נותנים לו עוד שלשים יום. או דלמא [שמא] מדובר בשני מקרים: היכא [במקום] שנולד בו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, ותו לא [ולא עוד]. והיכא [ובמקום] שנולד לו המום אחר שנתו — אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: בכור בזמן הזה, שלא ניתן להקריבו, עד שלא נראה בו מום להראותו לחכם — רשאי לקיימו שתים ושלש שנים. ומשנראה להראותו לחכם, אם נולד לו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש.

אבל אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת. אבל מפני השבת אבידה לבעלים, כלומר, כדי שיוכל למצוא כהן, שהוא נחשב בעליו של הבכור, ולתת לו את הבכור, אמרו חכמים: רשאי לקיימו עוד שלשים יום. ושואלים:

ועדיין תיבעי [תישאל] לי השאלה על הברייתא עצמה: האם שלשים יום אלו ניתנים לבכור שנולד בו מום אחר שעברה שנתו, או דלמא [שמא] לבכור שנולד בו מום קודם שעברה שנתו?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: נולד לו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו, כלומר, חמישה עשר יום קודם שנסתיימה שנתו הראשונה — משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו לכדי שלושים יום. ומכאן יש ללמוד כי מה ששנינו שרשאי לקיימו שלושים יום מתייחס רק לבכור שנולד בו מום לאחר שנתו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא. ומעירים: מסייע הדבר לר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: בכור שנולד לו מום בסוף שנתו נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ענין זה באופן הפוך, אמר ר' אלעזר: מנין לבכור שנולד בו מום בתוך שנתו שנותנין לו שלשים יום אחר שנתו? שנאמר: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו, כ), ומשמע — שנה ועוד שנה; איזו (אלו) הן ימים החשובין (הנחשבים) כשנה שלימה — הוי אומר אלו שלשים יום, שהם נחשבים בתורה כשנה שלימה לכמה עניינים. ומכאן שנותנים לבעל מום שלושים יום נוספים על השנה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נולד לו לבכור מום בחמשה עשר יום האחרונים בתוך שנתו — משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו. ונדייק: השלמה לכדי שלושים יום — אין [כן], מיהבא [לתת לו] שלושים ימים נוספים לאחר שנתו — לא. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ר' אלעזר. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ב משנה השוחט תחילה את הבכור ורק לאחר מכן מראה את מומו למומחה למומי הבכור, והרי זה מום — ר' יהודה מתיר את הבכור לכהן. ר' מאיר אומר: הואיל ונשחט הבכור שלא על פי מומחה — אסור בהנאה. מי שאינו מומחה להכיר במומי בכור ורואה את הבכור, ואמר שמום זה קבוע, ונשחט הבכור על פיו, הואיל ולא נשחט הבכור בהיתר — הרי זה יקבר, כדין בכור שמת, שהוא אסור בהנאה, וישלם המתיר לכהן את דמיו של הבכור מביתו (מנכסיו).

ג גמרא במחלוקת ר' יהודה ור' מאיר במשנתנו, לגבי בכור שהראו את מומו לחכם לאחר שכבר נשחט, אמר רבה בר בר חנה: אם היה המום בדוקין (קרומים, כתמים) שבעין — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם ר' יהודה מודה שהבכור אסור, מפני שהן משתנין על ידי המיתה, וייתכן כי לפני השחיטה היה זה מום עובר שאינו פוסל את הבכור. לא נחלקו אלא במומין שבגוף, שאינם משתנים על ידי המיתה, שר' מאיר סבר [סבור]: גזרינן [גוזרים אנו] על מומין שבגוף אטו [משום] דוקין שבעין, ור' יהודה סבר [סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] על מומין שבגוף אטו [משום] דוקין שבעין.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: השוחט את הבכור ואחר כך מראה את מומיו — ר' יהודה אומר: בדוקין שבעין — אסור, מפני שהן משתנין, במומין שבגוף — מותר, מפני שאין משתנין. ר' מאיר אומר: אחד זה ואחד זה — אסור, מפני שהן משתנין. ויש לתהות על דברי ר' מאיר: מפני שהן משתנין סלקא דעתך [עולה בדעתך]! מומין שבגוף מי [האם] משתנין? אלא צריכים לומר שהכוונה היא שהוא אוסר גם במומים שבגוף, מפני דוקין שבעין, שהם מומים המשתנין.

אמר רב נחמן בר יצחק: