מותר. ואם כן, טעם הדבר — כמבואר לעיל, משום שאינו מתכוון לתלוש.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך]? והא [והרי] אמר רב חייא בר אשי משמיה [משמו] של רב: מסוכריא דנזייתא [פקק של נקב חבית] העשוי מסמרטוטים — אסור להדוקיה ביומא טבא [להדק אותו ביום טוב], משום שהוא סוחט נוזל מתוכם. והרי זה דבר שאינו מתכוון!

ומשיבים: בההיא [בהלכה זו] אפילו ר' שמעון, הסבור כי דבר שאין מתכוון מותר, גם הוא מודה שהדבר אסור, וכפי שאביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה ולא ימות" [חתוך ראשו ולא ימות], כלומר, כאשר התוצאה היא הכרחית — אין זה משנה אם הוא מתכוון לה או לא. אבל כשעושה מקום בקופיץ — ייתכן שלא ייתלש שיער, ולפיכך מותר הדבר, משום שאינו מתכוון.

ומקשים: והאם סבור רב כר' שמעון, שדבר שאינו מתכוון מותר? והא [והרי] כשדנו בפסיקת ההלכה בענין זה, אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כר' יהודה, שדבר שאין מתכוון אסור, ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כר' שמעון, שדבר שאין מתכוון מותר. ורב חייא בר אבין מתני [היה שונה] את דברי רב ושמואל בלא גברי [אנשים] שאמרו את הדבר בשמם, רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון!

אלא, לעולם סבר [סבור] רב: דבר שאין מתכוין — אסור, וטעם הדבר שהוא פוסק כר' יוסי בן המשולם במשנתנו, הרי זה משום שתולש לאו היינו [אינו נחשב] גוזז. וביום טוב, שיש בו איסור עקירת דבר מגידולו — היינו טעמא דשרי [זהו הטעם שמתיר], משום דהוה ליה [שהריהו] עוקר דבר מגידולו כלאחר יד, שלא כדרכו, שהרי אין תולשים צמר אלא גוזזים, ואין זה בכלל המלאכה שנאסרה מן התורה.

ושואלים: ותולש לאו היינו [האם אינו נחשב] גוזז? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: התולש בשבת את הכנף (נוצה) מן העוף, והקוטמו, החותך את ראשה של הנוצה, והמורטו, המורט ממנה את השיער ומשאיר בידו קנה חלק — חייב שלש חטאות (כשעשה זאת בשוגג). ואמר ריש לקיש בבירור הדברים: תולש — חייב משום מלאכת גוזז, קוטם — חייב משום מחתך, ממרט — חייב משום ממחק (מחליק)! ומשיבים: שאני [שונה] תלישת כנף, דהיינו אורחיה [שזהו דרכו], שתולשים את הנוצה מן העוף. אבל צמר אין תולשים, אלא גוזזים.

א ומדייקים: ומכיון שרב סבר [סבור] כר' יוסי בן המשולם, שהוא פוסק הלכה כמותו, יש לומר שר' יוסי בן המשולם סבר לה [סבור] כדעת רב, שדבר שאין מתכוון אסור. ומקשים: והאם סבר [סבור] ר' יוסי בן המשולם שדבר שאין מתכוין אסור?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: פרה אדומה, ששתי שערות שחורות לגמרי פוסלות בה, שהיו לה שתי שערות שעיקרן (חלקן התחתון, הקרוב לעור) מאדים, אדום, ואולם ראשן משחיר, ר' יוסי בן המשולם אומר: גוזז במספרים את ראשן השחור, ואז נמצאת הפרה כולה אדומה, ואינו חושש משום איסור גיזה בקדשים, משום שאינו מתכוון לגזוז את הפרה, אלא להכשירה!

ומשיבים: שאני [שונה] פרה אדומה, שהתיר ר' יוסי בן המשולם לגוזזה, משום שפרה בכלל לאו [אינה] בת גיזה היא, שהרי אין לה צמר, ולא חל עליה איסור גזיזת קדשים. ומקשים: וכי אין איסור גיזה בפרה? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נאמר "לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך" (דברים טו, יט), ומעירים: אין לי אלא שור שהוא אסור בעבודה, וצאן שאסור בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה, שגם שור וגם צאן אסורים בין בגיזה ובין בעבודה? תלמוד לומר: "לא תעבד... ולא תגז", בו' החיבור. הרי שגם בשור (ופרה) יש איסור גיזה!

אלא צריך לומר טעם אחר: שאני [שונה] פרה אדומה, שהתיר ר' יוסי בן המשולם לגזוז את שערותיה, מפני שבכלל קדשי בדק הבית היא, שהיא מנכסי המקדש, אבל אינה קריבה על המזבח. ולא נאסרה גיזה ועבודה אלא בקדשי מזבח, כעין בכור, שנאמר בו איסור זה. ומקשים, והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה! ומשיבים: איסור זה הוא רק מדרבנן [מדברי חכמים] ולא מן התורה. ומקשים: והאיכא איסורא דרבנן [והרי על כל פנים יש בכך איסור מדברי סופרים], וכיצד אומר ר' יוסי שגוזז ואינו חושש! ומתרצים: אלא שאני [שונה] פרה אדומה, דלא שכיחא [שאינה מצויה], ולכן התיר בה ר' יוסי בן המשולם את הדבר.

ושואלים: מדוע להיזקק להיתר זה? וליחלה [ושיחלל אותה] כנגד מעות בשוויה, ולפקה [ויוציא אותה] לחולין, וליגזה [ואז יגזוז אותה], והדר ליקדשה [ולאחר מכן יחזור ויקדישנה]! ומשיבים: דמיה של פרה אדומה יקרין, ואין מעות מזומנים לפדותה בהם. ומקשים: וליעבד לה [ושיעשה לה] כמו שאמר שמואל, שאמר שמואל: הקדש שהוא שוה אפילו מנה (מאה דינר) שחיללו על שוה פרוטה — מחולל, יצא לחולין! ומשיבים: אימור [אמור] שאמר שמואל דבר זה במקרה שחיללו, בדיעבד, אבל לכתחלה מי [האם] אמר שמותר? עד כאן הסברנו, כיצד מתיר ר' יוסי בן המשולם לגזוז שיער שחור של פרה אדומה, לפי ההנחה שהוא סבור כרב, שדבר שאין מתכוון אסור.

ומוסיפים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר שונה: רב אמנם סבר לה [סבור] כר' יוסי בן המשולם, שתולש אינו נחשב גוזז, ואולם ר' יוסי בן המשולם לא סבר לה [אינו סבור] כרב, אלא לדעתו דבר שאינו מתכוון מותר, ולכן הוא מתיר לגזוז פרה אדומה — מפני שאינו מתכוון לגזיזה.

ב שנינו במשנה: ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. אמר רב אשי אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שתולש ביד, אבל בכלי — אסור. ומקשים, והקתני [והרי הוא שונה] במשנה: עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן, ותולש את השיער. משמע שאפשר לעשות זאת בקופיץ, שהוא כלי! ומשיבים, תני [שנה]: "לקופיץ", שאינו עושה מקום בקופיץ, אלא עושה מקום בידו כדי שיוכל לשחוט בקופיץ.

ג שנינו במשנה: וכן תולש את השער לראות מום. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה ללומדים: האם הכוונה היא שמותר לעשות זאת לכתחלה כדי לראות את מקום המום, כפי שהותר הדבר לצורך שחיטה, או רק בדיעבד, שאם עשה כן — לא יזיזנו ממקומו? אמר ר' ירמיה, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: צמר המסובך באוזן, המכסה את אוזן הבכור, ויש באוזן מום שצריך להראותו לחכם, ר' יוסי בן המשולם אומר: תולשו את הצמר, ומראה לחכם את מומו. שמע מינה [למד מכאן] שלכתחלה אמר, שמותר לתולשו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] דבר זה במשנתנו: וכן התולש את השער לראות מקום מום. מאי [מהו] לשון "וכן"? לאיזו מן ההלכות שנאמרו בתחילה היא מתייחסת? אילימא [אם תאמר] לענין שלא יזיזו את השיער שנתלש ממקומו — לשם מה הוצרך לומר דבר זה? השתא [עכשיו, הרי] ומה במקרה ששוחט את הבכור, ששחיטתו מוכחת (מוכיחה) עליו שלא היתה כוונתו לגיזה, אמר ר' יוסי בן המשולם שלא יזיזנו, כדי שלא ייראה הדבר כגיזה בקדשים, האם כאשר תולש את הצמר רק כדי לראות מקום המום, ואין מעשה המוכיח שאינו גוזז, מיבעיא [נצרכה] לומר שלא יזיזנו?

אלא לאו [האם לא] לענין התולש מתייחסת ההשוואה? שמע מינה [למד מכאן], איפוא, שמה שנאמר "וכן התולש" לכתחלה נאמר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ד משנה שער של בכור בעל מום שנשר מאליו והניחו בחלון, ואחר כך שחטו, והרי צמרו מותר לאחר מיתה, מה דינו של הצמר שנשר בחייו? עקביא בן מהללאל מתיר את השימוש בו,