לשיטת ר' אליעזר מה תהא עליהן — יאכלו נקודין או קליות, או ילושו במי פירות, או תתחלק לעיסות, ובלבד שלא יהא כביצה במקום אחד. ואמר עולא: מה טעם אמרו לנהוג כך בתערובת? והלא היא חולין! גזירה שמא אם ננהג בתערובת זו כחולין טהורים לכל דבר, יביא קב אדם חולין טמאים ממקום אחר, ויערב אותם בקב ועוד משהו (מעט) ממין זה, מתערובת זו, סבר [כסבור הוא]: איבטלינהו ברובא [אבטלנו ברוב] את קב החולין הטמאים. ואולם, כיון דאיכא האי משהו [שיש משהו זה] של תבואה טמאה בתוך התערובת, הרי למרות שנתבטל בתחילה, מכל מקום, כשהוא פוגש את החולין הטמאים — מצא מין את מינו וניעור, ונמצא שאין רוב של חולין טהורים לבטל את הטמאים, ובא אותו אדם לידי מכשול של טומאת אוכלים. ומכאן מוכיח רב דימי כדברי ר' ירמיה, לגבי ציר הנלקח מעם הארץ, שאף שנתבטלו בו המים הטמאים, אם יתן את הציר לקדירה — ימצאו המים הטמאים את המים בקדירה, שהם מינם, ויחזרו לטומאתם הראשונה.

אמר ליה [לו] אביי: אין להוכיח לענייננו מדברי עולא, שכן גם אם אתה אומר שטומאה עוררת טומאה, וכי יכול אתה ללמוד מכאן שטהרה עוררת טומאה? שהרי המים שבקדירה אינם טמאים, ואין כאן טומאה המוצאת טומאה!

ועוד איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: אפר כשר של פרה אדומה, שהוא מטמא את הנושאו ואת הנוגע בו, שנתערב באפר מקלה, סתם אפר — הולכין אחר הרוב לטמא את הנושאו או את הנוגע בו, ואי רובא [ואם הרוב] אפר מקלה הוא — לא מטמא האפר. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שגם כאשר המיעוט בטל ברוב — הטומאה כמאן דאיתיה דמי [כמו שהיא ישנה מצויה, היא נחשבת], נהי [אם אמנם] במגע לא מטמא אפר זה, שהרי כאשר אדם נוגע באפר — ברוב הכשר הוא נוגע, מכל מקום לטמא [שיטמא] במשא, שהרי כשהוא נושא את התערובת — יש בה אפר פרה שמטמא את הנושא!

השיב רב דימי: אין מכאן קושיה, שכן הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], על משנה זו, כפי שהצעת, אמר ר' יוסי בר' חנינא: האפר המעורב טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

חזר והקשה אביי, והאמר [והרי אמר] רב חסדא: נבילה בטילה בשחוטה, אם נתערב בשר נבילה, שהיא מטמאה במשא ובמגע, ברוב של בשר בהמה שנשחטה כראוי, והיא טהורה — התערובת כולה טהורה, ומדוע? משום שזו תערובת של מין בשאינו מינו, שהולכים בה אחר הרוב. ואין השחוטה נחשבת כמינה של הנבילה, משום שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה. ואם טומאה שבטלה ברוב עדיין נחשבת כמצויה, כיצד אמר רב חסדא באופן סתמי שהנבילה בטלה בשחוטה? נהי [אם אמנם] שבמגע לא מטמא, שהנוגע בתערובת נוגע ברוב, מכל מקום לטמא [שיטמא] במשא, שהרי הגביה את כל התערובת!

אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: אתון [אתם] בשם רב חסדא מתניתו לה [שונים אתם אותה], הלכה זו, ולפי דבריו אכן יש קושיה. אבל אנן [אנו] בדברי ר' חייא מתנינן לה [שונים אותה], שכך תני [שנה] ר' חייא בברייתא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, ואיתמר עלה [ונאמר עליה] על ברייתא זו, אמר ר' יוסי בר' חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

חזר והקשה אביי: והא דתנן [וזו ששנינו, במשנתינו], ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת (חתיכת) דם — הרי זו תקבר, בגלל ולד שודאי מצוי בחררה, ונפטרה הבהמה מן הבכורה. ותני [ושנה] על כך ר' חייא בברייתא: חררה זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואם טומאה שבטלה ברוב עדיין נחשבת כמצויה, אמאי [מדוע]? דנהי [שאם אמנם] במגע לא [אינו] מטמא, שהרי הולד אינו אלא מיעוט בחררה כולה, וכשהוא נוגע בה הריהו נוגע ברוב, מכל מקום תטמא במשא! אישתיק [שתק] רב דימי. ושואלים: מדוע שתק? דלמא

ודאי שאני הכא [שמא ודאי שונה כאן] הדין, משום דהויא לה [שהרי היא] טומאה סרוחה, שנבילה שנתקלקלה אינה מטמאת כלל! ואומרים: הניחא [זה אמנם נוח] לדעת בר פדא, דאמר [שאומר]: נבילה מטמאת טומאה חמורה, לטמא אדם הנושא אותה או נוגע בה, עד לגר, כלומר, דכל עוד היא ראויה לאכילה לגר תושב, שמותר באכילת נבילה, ואם אינה ראויה למאכל אדם — שוב אינה מטמאה. ואילו טומאה קלה, כדין אוכל טמא, שמטמא אוכלים ומשקים בלבד, הריהי מטמאה עד שלא תהיה ראויה אפילו למאכל כלב. אם כן, חררה זו, הא [הרי] לא חזיא [אינה ראויה] לגר, אף שהיא ראויה לכלב, ולכן אינה מטמאה במשא. אלא לדעת ר' יוחנן, דאמר [שאומר]: