ומשיבים: ההוא, בבשיל ולא בשיל [במבושל ואינו מבושל] מסוכן הוא.

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רב המנונא: אין מערבין בתרדין חיין, שכן אמר רב חסדא: סילקא חייא קטיל גברא חייא [תרד חי הרג אדם חי]. ושואלים: והא קא חזינן דקא אכלי ולא מייתי [והרי רואים אנו אנשים האוכלים ואינם מתים]? עונים: התם [שם] מדובר בבשיל ולא בשיל [במבושל ואינו מבושל] שהוא מסוכן.

אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעיניים, וכל שכן שטוב לבני מעיים. אמר אביי: והוא דיתיב אבי תפי [שהיה התבשיל מונח על הכירה] ועביד [ועושה] תוך תוך, כלומר נתבשל יפה עד שמשמיע קול רתיחה.

א פעם כשהיה במצב רוח טוב אמר רבא: הריני כבן עזאי החריף בשכלו ודורש תדיר בשוקי טבריא, ואף אני מוכן לענות לכל איש על מה שישאל אותי. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: תפוחים בכמה מערבים בהם? אמר ליה [לו]: וכי מערבין בתפוחים?

והקשה: ולא, וכי אין מערבים בתפוחים? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בחצי פרס. שאם אכל אדם מאכלים טמאים כשיעור חצי פרס, הרי הם מטמאים את גופו (גוייתו). וכל האוכלים מצטרפין במזון הדרוש לשתי סעודות לצורך עירוב. ומצטרפים לשיעור כביצה — לטמא טומאת אוכלים בעצמם. ותפוחים הרי בכלל כל האוכלים הם!

ומקשים: והאי מאי תיובתא [וזו מה קושיה היא]? אילימא [אם תאמר] משום דקתני [ששנינו]: "כל האוכלין", והני [ואלה] התפוחים בני אכילה נינהו [הם], ואולם איך אפשר להקשות מלשון כללית כזו?! והאמר [והרי כבר אמר] ר' יוחנן: אין למדין מן הכללות (מהמקומות שנאמר בהם "כל") אפילו במקום שנאמר בו "חוץ", משום שאין כלל הממצה את כל המקרים!

אלא משום דקתני [ששנינו] שם "ובמזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין". והני נמי בני טמויי [ואלה גם כן התפוחים ראויים לטמא] טומאת אוכלין נינהו [הם]. ומשום כך ראיה גמורה היא שמדובר כאן אף בתפוחים.

ושואלים: אם מערבין בהם כמה שיעור? אמר רב נחמן: תפוחים בקב.

מקשים: ר' שמעון בן אלעזר אומר: המחלק מעשר עני לעניים לא יפחות להם משיעור עוכלא (שמינית לוג) של תבלין, וכן לא יפחות משיעור ליטרא [לוג] ירק, וכן לא פחות מעשרה אגוזין, וכן מחמשה אפרסקין, וכן לא יפחות משני רמונים, ומאתרוג אחד, שאלו הם שיעורים הראויים לנתינה. ואמר גורסק בר דרי משמיה [משמו] של ר' מנשיא בר שגובלי משמיה [משמו] של רב: וכן הוא הדין לעירוב. ואפשר לשאול: הני נמי ליהוו כי [אלה התפוחים גם כן שיהיו כמו] אפרסקין! שהרי דומים הם להם בגודלם, ודי יהא לערב בחמישה תפוחים!

ומשיבים: שיש להבחין בדברים; הני, חשיבי [אלה האפרסקים, הם חשובים], ולכן חמישה מהם, שיעור חשוב הוא. והני, לא חשיבי [ואלה התפוחים, אינם חשובים], ולכן צריך שיהיו כמזון שתי סעודות.

אמר רב יוסף: שרא ליה מריה [ימחול לו אדוניו, ה'] לרב מנשיא בן שגובלי שטעה והטעה: אנא אמריתא ניהליה אמתניתין [אני אמרתי הלכה זו לפניו על משנתנו], והוא אמרה על הברייתא וגרם על ידי כך לשיבוש. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין פוחתין לעני שמחלקים לו מעשר עני בגורן מחצי קב חטין ומקב שעורין. ר' מאיר אומר: חצי קב שעורין, וכן מקב וחצי כוסמין וכן מקב גרוגרות או ממנה דבילה. ר' עקיבא אומר: לא מנה אלא פרס (חצי מנה). וקבעו שאין פוחתים לו מחצי לוג יין, ר' עקיבא אומר: חצי השיעור, רביעית. וכן נותנים רביעית שמן. ר' עקיבא אומר: שמינית בלבד. ושאר כל הפירות, אמר אבא שאול: שיעורם כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות. ועל דבר זה אמר רב: וכן הוא השיעור לעירוב.

ושואלים על דברי רב יוסף: מדוע הקפיד על ששינה רב מנשיא בר שגובלי מדבר לדבר, מאי אולמיה דהאי מהך [מה תוקפו של דבר זה יותר מההוא] שהרי לכאורה גם במשנה וגם בברייתא אותו תוכן עצמו, ומה חשיבות לשינוי? אילימא [אם תאמר] משום דקתני בהך [ששנה בזה] גם תבלין, ותבלין לאו [אינם] בני אכילה נינהו [הם] בפני עצמם אלא כתוספת, ואם כן ודאי שלא על זה אמר רב שהוא הדין לענין עירוב — אטו הכא מי לא קתני [האם כאן לא שנה] חטין ושעורין, ולאו [ואינם] בני אכילה מיד נינהו [הם].

אלא משום דקתני [ששנינו] חצי לוג יין, ואמר רב: מערבין בשתי רביעיות של יין שהוא שיעור מחצית הלוג. מדבעינן כולי האי [מכיון שצריך כל כך] הרבה כשיעור זה — שמע מינה [מכאן נלמד] כי [שכאשר] אמר רב "וכן לעירוב" אהא מתניתין קאמר [על משנה זו אמר], ולפי השיעורים האמורים בה יש לקבוע על מה נאמרו הדברים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא הדבר.

ב אמר מר [החכם]: ובמזון שתי סעודות לעירוב. סבר רב יוסף למימר [לומר]: עד דאיכא [שיש] סעודה מהאי [מזה] וסעודה מהאי [מזה]. שאין מערבים אלא אם כן כל סעודה אינה אלא ממין אחד. אמר ליה [לו] רבה: אפילו אין בסעודה אלא למחצה ממין אחד או לשליש ולרביע.

ג גופא [לגוף הדבר] מקשים; הרי אמר רב: מערבין בשתי רביעיות של יין ויש להקשות עליו: ומי בעינן כולי האי [והאם צריכים אנו כל זה, כל כך הרבה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: יין שיעורו כדי שישרו בו את המזון שיסייע לאכל בו, חומץ שיעורו כדי לטבל בו את המזון, זיתים ובצלים שיעורם כדי שיספיקו לאכול בהן, ושיעור מזון זה הוא כדי אכילת שתי סעודות. הרי ששיעור יין קטן בהרבה משתי רביעיות?

ומתרצים: התם בחמרא מבשלא [שם מדובר ביין מבושל] שהוא חריף ביותר, ודי בו אף בשיעור קטן.

אמר מר [החכם]: שיעור חומץ כדי לטבל בו. אמר רב גידל אמר רב: כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק. איכא דאמרי [יש שאומרים בלשון אחרת]: אמר רב גידל אמר רב: כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות, ושיעור זה הוא פחות משיעור שתי סעודות שכולן ירק.

אמר מר [החכם]: שיעור זיתים ובצלים כדי לאכול בהן מזון שתי סעודות. ומקשים: ובבצלים מי [האם] מערבין, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר ר' שמעון בן אלעזר: פעם אחת שבת ר' מאיר בעיר ערדיסקא, ובא אדם אחד לפניו אמר לו: רבי, עירבתי עירוב תחומין על ידי בצלים לעיר טיבעין, וערדיסקא היתה בין עירובו לטיבעין, והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו, שאסר עליו לצאת מתחום ארבע אמותיו, שסבר שעירוב בבצלים אינו עירוב ונמצא שיצא חוץ לתחומו בלא עירוב.

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה, כאן] מדובר — בעלים של הבצל, שהם מזיקים. הא [זה, כאן] מדובר — באימהות, בגוף הבצל עצמו שראוי לאכילה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שאכל בצל והשכים ומת — אין אומרין ממה מת שודאי הבצל גרם לו שימות. ואמר שמואל: לא שנו דבר זה אלא בעלים שלהם, אבל באימהות לית לן [אין לנו] בה כל מקום לחשש, וכן בעלין נמי לא אמרן [גם כן לא אמרנו חשש זה] אלא