היינו דאמר ליה [זהו שאומר לו] רבן שמעון בן גמליאל: לא רק שני דורות פטורים, אלא אפילו עד עשרה דורות פטורין. אלא לשיטת רב הונא, דאמר [שאומר]: לא נחית תנא קמא לדרי [יורד התנא הראשון למספר דורות] שפטורים, אלא מבחין הבחנה עקרונית בין ולדות צאן ברזל עצמם, שפטורים, לבין כל הנולדים מהם, שהם חייבים בבכורה, מאי [מה, מדוע השתמש בלשון] "אפילו עד עשרה דורות"? יאמר: ולדי ולדות פטורים, וממילא מובן כי הוא הדין לכל הדורות, שאינם ולדות צאן ברזל עצמם! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב הונא: רבן שמעון בן גמליאל על המקרה שהעמיד ולדות תחת אמותיהם קאי [הוא עומד, מתייחס], דנחית לדרי [ששם התנא הראשון יורד לדורות], ואומר שולדות וגם ולדי ולדות פטורים, ולכך מוסיף רבן שמעון — לא רק אלו, אלא אפילו עד עשרה דורות.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בתחילת המשנה: המקבל צאן ברזל מן הגוי — ולדות פטורין, וולדי ולדות לא. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב יהודה, שאמר שגם ולדי ולדות פטורים! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב יהודה: אימא [אמור] ותקן את הלשון: הן (הוולדות) וולדותיהן פטורים.

איכא דאמרי [יש אומרים] שהביאו ראיה ממה ששנינו: הן וולדותיהן פטורין, והרי זו תיובתא [קושיה] על רב הונא, שאמר כי רק הולדות פטורים! ודוחים, אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא, אימא [אמור]: הן, כלומר, הוולדות — פטור, וולדי ולדות — חייב.

א שנינו במשנה: רחל שילדה בכור זכר כמין עז, ועז שילדה כמין רחל — אינו קדוש בבכורה. ובענין זה מסופר, אתא [בא] רב אושעיא מנהרדעא לסורא ואייתי מתניתא בידיה [והביא ברייתא בידו]: רחל בת עז, ועז בת רחל — ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.

אמר ליה [לו] רב הושעיא לרבה: כי עיילת לקמיה [כאשר אתה נכנס לפני] רב הונא (שעמד בראשות הישיבה בסורא), בעי מיניה [שאל אותו]: מה שנאמר בברייתא שהבאתי, שר' מאיר מיחייב ברחל בת עז, או בעז בת רחל, למאי [למה, לאיזה עניין] נאמר? אילימא [אם תאמר] לענין בכורה — ולית ליה [וכי אין לו] לר' מאיר מה שדרשו: "אך בכור שור" (במדבר יח, יז) — שאין דין בכורה חל עד שיהא הוא שור ובכורו שור, לומר, שיהא הבכור (ולאו דוקא שור) דומה למין אמו?

אלא תאמר שהוא לענין ראשית הגז, שצריך לתת לכהן מצמר הכבשים, ולשיטת רבי מאיר, אף אם היתה זו עז בת רחל חייב. על כך יש לתמוה: וכי לית ליה [אין לו, אינו סבור] כמו הא דתנא דבי [זו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כבשים שצמרן קשה — פטורין מראשית הגז, שנאמר: "ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא, כ), ומכאן למדנו שרק צמר שעושים ממנו בגד להתחמם בו הריהו בכלל "ראשית גז צאנך" (דברים יח, ד)? והלוא שער עז בת רחל קשה ואינו ראוי לכך!

אמר ליה [לו] רבה לרב אושעיא, ניחזי אנן [נראה אנחנו, ונדון בעצמנו] בפירוש דברי ר' מאיר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — ברחל שילדה מין עז, ואביו שנתעברה ממנו רחל זו, הריהו תייש. ור' מאיר וחכמים, בשאלה האם חוששין לזרע האב לענין איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד קמיפלגי [חלוקים הם], שר' מאיר סבר [סבור] חוששין לזרע האב, כלומר, מייחסים את בעל החיים לאב (ולא רק לאם), ואסור לשחוט את התייש ובנו ביום אחד, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין חוששין לזרע האב, ואין איסור שחיטת אותו ואת בנו נוהג אלא באם ובולד. ומקשים: אי

הכי [אם כך], ליפלגו [שיחלקו] בשאלה של חוששין לזרע האב בעלמא [בכלל], בפלוגתא [במחלוקת, כמו שחלקו] חנניה ורבנן [וחכמים] האם יש איסור שחיטה של אב ובנו ביום אחד, או רק של אם ובנה, ולאו דוקא במקרה זה של רחל שילדה מין עז ואביו תייש!

אלא, לעולם צריך אתה לומר כי ר' מאיר וחכמים נחלקו ביחס לדין בכורה. ולדעת הכל אין דין בכורה עד שיהא "הוא שור ובכורו שור", והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנחנו עוסקים] — ברחל (בכבש) בת רחל בת עז. מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור]: זיל בתר אימיה [לך אחר אמו], תבדוק רק את אמו, והאי לאו [וזה לא] נדמה למין אחר הוא, וחייב בבכורה.

ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: זיל בתר אימיה דאימיה [לך אחר אם אמו], והאי [וזה, הולד] נדמה הוא, שהוא מזרע רחלים, ודומה לעז.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: נחלקו ר' מאיר וחכמים ברחל בת עז בת רחל, מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור]: אין זה נדמה, שהרי בכור זה הוא שה מזרע רחלים, וחזרה שייות למקומן, ומר סבר [וחכם זה חכמים, סבור]: לא אומרים חזרה שייות למקומן, אלא כל ולד שאינו כמין אמו פטור מן הבכורה.

רב אשי אמר: מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא כגון שיש בו בבכור מקצת סימנין של אמו, שהוא דומה לה במקצת, דעת ר' מאיר הריהי כדעת סתם משנתנו, שאם יש בו מקצת סימנים של אמו חייב בבכורה (שסתם משנה ר' מאיר היא). ומאן [ומי הם] חכמים החולקים עליו — ר' שמעון הוא, דאמר [שאומר]: אינו בכור עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.

ב אמר ר' יוחנן: אף שלענין בכורה, סבור ר' מאיר כי רחל שילדה מין עז חייב בבכורה, מכל מקום מודה ר' מאיר בשעיר של מוסף ראש חדש דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה שעיר בן שעירה, כדי להיות ראוי להקרבה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [הכתוב]: "ושעיר עזים אחד לחטאת" (במדבר כח, טו), ובאה המלה "אחד" להדגיש ולומר: שעיר המיוחד ובא מששת ימי בראשית, שלא נשתנה.

ושואלים: והא מהכא נפקא [ודין זה מכאן הוא יוצא, נלמד]? והרי מהתם נפקא [משם הוא יוצא] — שנאמר בענין קרבנות בכלל: "שור או כשב או עז" (ויקרא כב, כז), וניתן היה לכתוב רק שור וללמוד ממנו את השאר. אלא נאמר "שור או כשב" — פרט לכלאים, שהבא מהכלאה אינו כשר, "או עז" — פרט לנדמה. ואין צורך איפוא למיעוט מיוחד בשעיר ראש חודש!

ומשיבים: צריכא [צריך הדבר להיאמר], דאי מהתם הוה אמינא [שאם הייתי לומד רק משם, "שור או כבש או עז", הייתי אומר]: הני מילי היכא דלא נחת לדרי [דברים אלה, שנדמה פסול להקרבה, אמורים במקום שאינו יורד לדורות], שאין כמוהו בדורות שלפניו, אבל היכא דנחת [במקום שיורד לדורות], כגון רחל בת עז בת רחל — אימא [אמור] שלא יהא פסול, שהרי חזרה שיות למקומה. לכך הוצרך לדייק מ"אחד" שצריך שיהא שעיר מששת ימי בראשית. ואי מהכא הוה אמינא [ואם הייתי לומד רק מכאן, מ"שעיר אחד", הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלו], שנדמה פסול, אמורים לגבי קרבן חובה, כגון שעיר ראש חודש, אבל לקרבן נדבה לא ייפסל, על כן צריכא [צריך] הדבר להידרש מ"או עז", העוסק בקרבנות בכלל.

ג ושבים לדינו של נדמה. אמר ר' אחא בר יעקב: הכל מודים, גם ר' מאיר המחייב בבכורה, שאין לוקין על צמרו של כבש בן עז משום כלאים, אם לבש אותו יחד עם פשתן, שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב, יא), ויש ללמוד מזה על זה: מה פשתן הריהו דבר שלא נשתנה, שאין פשתן משתנה ממה שהוא, אף צמר האמור בפסוק זה הוא צמר שלא נשתנה, וצמר של זה נשתנה משל אמו, שאין לה צמר אלא שיער.

וכן אמר רב פפא: הכל מודים שצמרו של כבש בן עז פסול לתכלת, כלומר, לציצית, שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", ומיד אחר כך נאמר: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יב), ומשם למדנו כי אף ציצית יכולה שתהיה עשויה צמר או פשתים, ויש ללמוד מפשתן לצמר: מה פשתן שלא נשתנה — אף צמר שלא נשתנה.

ובדומה לכך, אמר רב נחמן בר יצחק: הכל מודים שאין בגד העשוי מצמרו של כבש בן עז מטמא בנגעים, שנאמר: "והבגד כי יהיה בו צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים" (ויקרא יג, מז), וגם כאן למדים דינו של הצמר מן הפשתן: מה פשתים שלא נשתנה — אף צמר שלא נשתנה.

ובעקבות דרשות אלו אמר רב אשי, אף אנו נאמר: הדלה (הגביה, סיכך) הגפן על גבי תאינה — יינו של גפן זו פסול לנסכים על המזבח. מאי טעמא [מה הטעם]? נאמר: "להקריב אשה לה'... זבח ונסכים" (ויקרא כג, לז), הרי הקישם הכתוב זה לזה, ללמדנו: מה זבח — שלא נשתנה, כפי שלמדנו לעיל, שנדמה פסול לקרבן, אף נסכים — שלא נשתנו. וגפן זו שהדלה על גבי תאנה נשתנתה מגפן רגילה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: לדבריך, שהדלייה גורמת לשינוי, אם הדלה פשתן על גבי היגא (מין שיח קוצני) — הכי נמי דלישתני [כך גם כן תאמר שישתנה]? האם נדון עליו כעל פשתן שנשתנה? אם כן לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר] מה שאמרו חכמים בדרשותיהם לעיל: "מה פשתן שלא נשתנה", דהא [שהרי] פשתן נמי משתני [גם כן משתנה]! אמר ליה [לו] רב אשי: אין להשוות הדלייה להדלייה, זה, גפן שהדלה על גבי תאנה — נשתנה ריחו, וזה, פשתן שהדלה על גבי היגא, לא נשתנה ריחו.

ד משנה רחל שלא ביכרה עדיין, וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת — ר' יוסי הגלילי אומר: שניהן ניתנים לכהן, ששניהם נחשבים לבכור, שנאמר: "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה' "(שמות יג, יב), בלשון רבים. וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם, לדייק ששניהם אכן יצאו ממש בבת אחת. ורק אחד מהם בכור, אלא שאין אנו יודעים איזה מהם, ולכן אחד נשאר לו, לבעלים, ואחד לכהן. וכיצד מחלקים?

ר' טרפון אומר: הכהן בורר (בוחר) לו את היפה. ר' עקיבא אומר: הבעלים והכהן משמנין (עושים שומא) ביניהן, והכהן נוטל את הכחוש (כפי שיתבאר בגמרא). והשני, הנשאר ביד הבעלים, הואיל והוא ספק בכור — אסור לשוחטו כשהוא תמים, שמא הוא שוחט בכור מחוץ למקדש. ולכן ירעה עד שיסתאב, כלומר, עד שיפול בו מום, ואז מותר לו לשוחטו ולאוכלו.