רב ששת אמר: מצות פטר חמור — לפדותו לאלתר, כברייתא הראשונה. ומה שנאמר בברייתא השניה שאין בפטר חמור פחות משלושים יום, בא לומר שעד אז אינו עובר עליו אם אינו פודה אותו, אבל לאחר שלושים יום — עובר עליו.

מתיב [מקשה] על כך רמי בר חמא ממה ששנינו בברייתא: מצותו של פטר חמור כל שלשים יום, מכאן ואילך — או פודהו או עורפו. מאי לאו [האם אין הכוונה] שמצוה להשהותו כל שלשים יום, ורק אז לפדותו? ודוחים: לא, מצוה לפדותו כל שלשים יום, אבל לאחר שלושים יום, אם לא פדאו — עובר עליו.

ומקשים: אי הכי [אם כך], "מכאן ואילך או פודהו או עובר עליו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ולא "או פודהו או עורפו"! אלא אמר רבא: לא קשיא [קשה] הסתירה שבין הברייתות, הא [זה] ששנינו שמצות פטר חמור לאחר שלושים יום — הרי זה לשיטת ר' אליעזר, דמקשי [שמקיש, משווה] פטר חמור לבכור אדם, שנאמר בו "מבן חודש תפדה" (במדבר יח, טז), הא [זה] ששנינו שמצוותו לאלתר — הרי זה לשיטת רבנן [חכמים], דלא מקשי [שאינם מקישים, משווים] אותם.

א משנה לא רצה לפדותו את פטר החמור — עורפו (מתיז את ראשו) מאחוריו וקוברו. מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר: "אם לא תפדה — וערפתו" (שמות יג, יג). ומביאים מצוות דומות לזו.

מצות יעידה באמה עבריה, שצריך האדון לקדשה לו לאשה — קודמת למצות הפדייה, שאם לא קידש אותה — פודים אותה בכסף, שנאמר: "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה — והפדה" (שמות כא, יח).

מצות הייבום של אשת אחיו שמת קודמת למצות חליצה, שאם אינו רוצה ליבמה — חולצת היבמה נעלו של היבם, ושוב אין זיקת אישות ביניהם, כפי שנאמר: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" וכו' (דברים כה, ז). ומוסיפים: כל זה היה בראשונה, שהיו מתכוונין לייבם לשם מצוה. ועכשיו שאין מתכוונין לייבם לשם מצוה, אלא מתוך טעמים אחרים — משום יופיה של היבמה, או לשם ממון — אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

מצות הגאולה, כלומר, הפדייה של בהמה טמאה שהוקדשה למקדש — באדון שהקדיש אותה, ולכן הוא קודם לכל אדם, שנאמר: "ואם בבהמה הטמאה... ואם לא יגאל (על ידי הבעלים) — ונמכר (לכל אדם) בערכך" (ויקרא כז, כז).

א משנה הלוקח (הקונה) עובר פרתו של נכרי כשהוא במעי אמו, או המוכר לו את עובר פרתו שלו, אף על פי שאינו רשאי למכור לו בהמה גסה, או המשתתף לו, שנעשה שותף עם הגוי בפרה או בעובר. או המקבל ממנו פרה, כדי לטפל בה ולקחת חלק בולדות, או הנותן לו פרה בקבלה, כדי לטפל בה ולהתחלק בולדות — בכל המקרים האלה פטור מן הבכורה, שנאמר: "הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה" (במדבר ג, יג), ויש לדייק: בישראל אבל לא באחרים.

הכהנים והלוים חייבים במצות בכור בהמה טהורה שלהם, שלא נפטרו מבכור בהמה טהורה, אלא רק מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור.

ב גמרא ושואלים על סדר הפרקים במסכת זו: מאי איריא [מה שייך], מדוע נוהג כך התנא, דתני [שהוא שונה] ענין עובר חמורו ברישא [בתחילה], בפרק הראשון, והדר תני [ואחר כך שונה] ענין עובר פרתו? ליתני ברישא [שישנה בתחילה] עובר פרתו, שהוא קדוש יותר, שהרי קדושת הבכורה שבו קדושת הגוף הוא, ליקרב על המזבח, ואינה פוקעת על ידי פדיון, והדר ליתני [ואחר כך שישנה] עובר חמורו, שקדושת דמים הוא, שאינו צריך אלא לפדותו, ומשנפדה הוא מותר לגמרי!

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] בתשובה לכך, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: איידי דחביבא ליה [מתוך שחביבה לו הלכה זו] של פדיון פטר חמור, שיש בה ענין מיוחד, כדברי רבי חנינא, שהסביר (לעיל ה,ב) מדוע זכה חמור לקדושת הבכורה, ולא שאר בהמה טמאה — לכן הקדים אותה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: איידי דזוטרן מיליה [מתוך שמועטים ענייניו] של בכור בהמה טמאה, פסיק ושדי לה [הוא פוסק, חותך, ומשליך אותה], ואחר כך עובר לבכור בהמה טהורה, שענייניו מרובים.

ג ובפרטי ההלכה של הקונה בהמה מגוי, אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ריש לקיש משום (משמו של) ר' אושעיא: ישראל שנתן מעות לגוי עבור בהמתו בדיניהם, לפי דיני הגוים, אף על פי שלא משך את הבהמה כדי לקנותה, הרי זה קנה אותה, ואם תתעבר מכאן ואילך — חייבת בבכורה. וכן לצד השני, גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם, אף על פי שלא משך — קנה, ופטור מן הבכורה.

ד ודנים בפרטי הדברים שאמר ר' אושעיא. אמר מר [החכם]: ישראל שנתן מעות לגוי עבור בהמתו בדיניהם, אף על פי שלא משך — קנה וחייבת בבכורה.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "בדיניהם"? אי נימא [אם נאמר]: שקנה את הבהמה בדיניהם דגופיה [של הגוי עצמו], כדרך שקונים את הגוי עצמו כעבד, בכסף. ומניין שהוא נקנה בכסף? דאתי [שהוא בא, נלמד] בקל וחומר: אם גופיה קני ליה [אם את הגוי עצמו קונה] ישראל בכסף, דכתיב [שנאמר] בעבד כנעני: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה" (ויקרא כה, מו), ובכך

הקישו (השווה אותו) הכתוב לאחוזה, לקרקע: מה אחוזה נקנית בכסף, או בשטר, או בחזקה, כגון שנועל וגודר את השדה — אף עבד כנעני נקנה בכסף. ולפיכך נאמר שממונו, כגון בהמתו של הגוי — לא כל שכן הוא שקונה הישראל מידו בכסף?

על כך יש להקשות: אם כן, לפי קל וחומר זה, אפילו בשטר ובחזקה נמי [גם כן] יוכל לקנות את הבהמה, כדרך שקונים את הגוי עצמו. ולא רק במעות, כפי שנזכר בדברי ר' אושעיא! ועוד, דרכי הקנין של ישראל מישראל יוכיחו שאין ללמוד קנין ממונו של אדם מקנין גופו, דגופיה קני ליה [שהרי את ישראל עצמו קונה] ישראל לעבד בכסף, ואילו ממונו, כגון בהמתו של ישראל, אין ישראל קונה בכסף, אלא במשיכה!

אלא אמר אביי: מה שנאמר שנתן מעות לגוי בדיניהם, אין כוונתו — כדרך שקונים גוי, אלא: בדיניהם שפסקה להם תורה, ואמרה כיצד קונים מידם מיטלטלים, והוא במעות, שכך דורשים את הפסוק "או קנה מיד עמיתך" (ויקרא כה, יד), מיד עמיתך (ישראל) הוא שאתה קונה במשיכה מיד ליד, הא [אבל] מיד גוי אתה קונה בכסף. ומקשים: ומניין שכך יש להסיק מכתוב זה?

ואימא [ואמור]: מיד עמיתך אתה קונה במשיכה, ואילו מיד גוי — כלל כלל לא קונים, ואפילו לא בכסף! בתשובה לכך אמרי [אומרים]: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, שהרי קל וחומר הוא: אם את גופו של הגוי קונה ישראל בכסף, ממונו לא כל שכן שהוא קונה בכסף?

ומקשים: ואימא [ועדיין אמור כך]: מיד עמיתך אתה קונה במשיכה, אבל מיד גוי אינך קונה עד דאיכא תרתי [שיש שתים], שתי דרכי קניה גם כסף וגם משיכה! בתשובה לכך אמרי [אומרים]: בוודאי אינך יכול לומר כן, ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? אם את גופו קונה ישראל בדרך קנין אחת, ממונו צריך לקנות בשתים?! וחוזרים ומקשים: ואימא [ואמור] ודייק כך: מיד עמיתך אתה קונה במשיכה, מיד הגוי קונים או בהא [בזה, בכסף] או בהא [בזה, במשיכה]! ומשיבים: לא ניתן לומר כן, שהרי דינו של הגוי צריך להיות דומיא [דומה] לדין של עמיתך, ממנו הוא למד,

מה מיד עמיתך בחדא [אתה קונה בדרך אחת] במשיכה — אף מיד גוי נמי [גם כן] בחדא [באחת], בכסף.

ה ודנים בהמשך דברי ר' אושעיא. אמר מר [החכם]: וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהן, אף על פי שלא משך — קנה, ופטור מן הבכורה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "בדיניהן"? אילימא [אם נאמר] בדיניהן דגופיה [של ישראל עצמו], כדרך שהוא קונה את גופו של ישראל בכסף. ויש לומר כן משום דאתי [שהוא בא, נלמד] בקל וחומר: אם את גופו של ישראל קני ליה [קונה אותו] הגוי בכסף, דכתיב [שנאמר] בישראל הנמכר לגוי: "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא), את ממונו של ישראל לא כל שכן שקונה אותו הגוי בכסף?

דבר זה יש לדחות: דרכי הקנין של ישראל מישראל יוכיחו, שהרי את גופו של עבד עברי קני [קונה] ישראל בכסף, ואת ממונו של ישראל אין ישראל קונה בכסף, אלא במשיכה! אלא אמר אביי: מה שנאמר שגוי קונה בהמה בכסף בדיניהם, הכוונה היא: בדרכי הקנין שפסקה להם תורה לגוים, כיצד הם קונים מיד ישראל, והוא בכסף, שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" (ויקרא כה, יד), ויש לדייק: לעמיתך אתה מוכר במשיכה, הא [אבל] לגוי — בכסף.

ומקשים: ואימא [ואמור]: לגוי כלל כלל לא, שאין הגוי קונה מיד ישראל לא בכסף ולא במשיכה! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: לאו [האם לא] קל וחומר הוא? אם את גופו של ישראל קנה הגוי, ממונו לא כל שכן שהוא קונה?

ומקשים, אימא [אמור ודייק כך]: לעמיתך אתה מוכר במשיכה, אבל לגוי אינך מוכר עד דאיכא תרתי [שיש שתים], שתי דרכי קניה, גם במשיכה וגם בכסף! ומשיבים: לאו [האם לא] קל וחומר הוא? אם את גופו של ישראל קונה הגוי בדרך אחד, את ממונו יצטרך לקנות בשתים?!

ומקשים, ואימא [ואמור]: את ממונו של ישראל קונה הגוי או בהא [בזו] או בהא [בזו]! ודוחים: קנין הגוי הנלמד מפסוק זה הריהו דומיא [בדומה] לקנין של עמיתך, ממנו הוא נלמד: