הדולפנין פרין ורבין כבני אדם. ושואלים: מאי [מה הם] דולפנין? אמר רב יהודה: היצורים הקרויים בני ימא [הים].

א וממשיכה הברייתא: כל שביציו (אשכיו של הזכר) ניכרים מבחוץ — מוליד, כלומר, הנקבה יולדת ולד. וכל שביציו בפנים — מטיל (מטילה) הנקבה ביצים.

ותוהים: איני [כן הוא]? והאמר [והרי אמר] שמואל: אווז הבית ואווז בר — כלאים זה בזה, ואסור להרביעם. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: מאי טעמא [מה הטעם]? ובתשובה לכך אמר אביי: זה, אווז הבר, ביציו של הזכר מבחוץ, וזה, אווז הבית, ביציו מבפנים. והרי תרוייהו [שניהם] מטילי ביצים!

אלא כך צריך לומר: כל שזכרותו איבר ההולדה, נראה מבחוץ — מוליד, זכרותו מבפנים — מטיל ביצים. ואווז הבר, למרות שביציו מבחוץ — זכרותו מבפנים.

ב וממשיכה הברייתא בעניינים אלה: כל בעל חיים שתשמישו (הזדווגותו) בשעות היום — יולד ביום, בלילה — יולד בלילה. כל שתשמישו בין ביום בין בלילה — יולד בין ביום בין בלילה.

ומפרטים: תשמישו ביום יולד ביום — תרנגול, בלילה יולד בלילה — עטלף, תשמישו בין ביום בין בלילה יולד בין ביום בין בלילה — אדם וכל דדמי ליה [וכל הדומה לו בענין זה].

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להלכה? ומשיבים: לכמו שאמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא, שאמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: בדק בקינה (קן) של תרנגולין מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר קודם עליית השחר השכים ומצא בה ביצה — מותרת הביצה באכילה ביום טוב, ואינה אסורה כדין ביצה שנולדה ביום טוב, לפי שכאמור, אין התרנגולת יולדת בלילה. ואף שבדק ולא מצא בה ביצה בערב יום טוב — אימר [אמור] שלא בדק יפה.

ומקשים: והלא מן הסתם בדק יפה! ומשיבים: גם אם בדק יפה, אימר [אמור]: יצתה (יצאה) רובה של הביצה בערב יום טוב, וחזרה למעי התרנגולת קודם שבדק, הוה [היה] המעשה. וכמו שאמר ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחוזרת לגוף התרנגולת — מותרת לאוכלה ביום טוב, שכיון שיצאה ברובה הרי היא כילודה כבר.

ג עוד שנינו בברייתא: כל בעל חיים שדרך תשמישו וזמן עיבורו (הריונו) שוה לשל חבירו, אם נזדווגו — הריהם יולדים, ומגדלים (יונקים) זה מזה. ובענין זה של דרך תשמיש, אמרו: הכל, כל בעלי החיים, משמשין פנים כנגד עורף, כלומר, הזכר בא על הנקבה מאחור, חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש.

ושואלים: ומאי שנא הני תלתא [ובמה שונים שלושה אלה]? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, מסר כי כך אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] בטעם הדבר: הואיל ודיברה עמהם שכינה, עם הדג שבלע את יונה (יונה ב, יא), עם אדם הראשון ושאר נביאים, ועם הנחש שהחטיא את אדם וחוה (בראשית ג, יד).

ועוד בענין זה, תנא [שנה] החכם: גמל משמש אחור כנגד אחור.

ד ובאותו ענין של עיבור ולידה, תנו רבנן [שנו חכמים]: תרנגולת מולידה לעשרים ואחד יום, וכנגדה באילן — לוז, כלומר, שקד, שמבשיל עשרים ואחד יום מזמן הנצת הפרח. כלב מוליד לחמשים יום, וכנגדו באילן — תאינה. חתול — לחמשים ושנים יום, וכנגדו באילן — תות. חזיר — לששים יום, כנגדו באילן — תפוח. שועל וכל מיני שרצים — ששה חדשים. וכנגדם באילן — תבואה.

בהמה דקה טהורה, רחל ועז — יולדת לחמשה חדשים, וכנגדן באילן — גפן. בהמה גסה טמאה, כגון הגמל והחמור — מולידה לשנים עשר חודש, וכנגדו באילן — דקל. בהמה גסה טהורה, כגון פרה — לתשעה חדשים, וכנגדה באילן — זית. הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף — לשלש שנים, וכנגדן באילן — בנות שוח.

אפעה מוליד לשבעים שנה, וכנגדו באילן — חרוב. חרוב זה, משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו — שבעים שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש נולד לשבע שנים, ולאותו רשע, הנחש — לא מצינו חבר כנגדו במיני האילן. ויש אומרים: מצאנו לו — מוכססים, שהם גם כן נגמרים לשבע שנים.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שזמן עיבורו של נחש שבע שנים? אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה [ויש מגיעים בה] בשמועה זו, לאומרה משום (משמו של) ר' יהושע בן חנניא, שנאמר: "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" (בראשית ג, יד), שזמן עיבורו יהא ארוך משל כולם. ויש לשאול: ומדוע להזכיר את חיית השדה? אם מבהמה נתקלל(ה), מחיה לא כל שכן? שהרי ימי העיבור הקצרים ביותר של מין הבהמה (עז — חמישה חדשים) ארוכים משל ימי העיבור הקצרים ביותר של מין החיה (חתול — חמישים ושנים יום)!

אלא דבר זה בא הכתוב לומר לך: כשם (באותו שיעור) שנתקללה הבהמה יותר מחיה, והוא אחד לשבעה, ומאי ניהו [ומה הוא]? חמור מחתול, שימי עיבורו של חמור, שנים עשר חודש (כשאר בהמה גסה טמאה) וימי עיבורו של חתול, חמישים ושנים יום — כך נתקלל הוא, הנחש, מבהמה כלומר, מן החמור, אחת לשבע, דהוה ליה שב שני [שהוא לו שבע שנים].

ומקשים, אימא [אמור] ופרש באופן אחר: כשם שנתקללה חיה מבהמה, שנה אחת לעומת שלש שנים, ומאי ניהו [ומי הוא]? ארי מחמור, שימי עיבורו של חמור שנים עשר חודש, ושל אריה שלוש שנים — כך נתקלל הוא, הנחש, מחיה כלומר, מארי, אחת לשלש שנים, דהוה ליה [שהוא לו] תשע שנים!