אישתני [השתנה] מגמל, ויש בו מקצת סימני אמו — שפיר דמי [ראוי הוא נחשב], ומותר לאכילה. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], וגם לענין היתר אכילה — מצריך ר' שמעון שיהא ראשו ורובו דומה לאמו הטהורה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה — אסור באכילה (וכשיטת ר' שמעון), ואם דומה ראשו ורובו לאמו — חייב בבכורה. שמע מינה [למד מכאן] לכאורה כי להיתר אכילה נמי בעי [גם כן צריך] ר' שמעון שיהא ראשו ורובו דומה לאמו!

ודוחים: לא, לבכורה דוקא צריך ראשו ורובו. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון הברייתא, דקא שבקה לאכילה וקם ליה [שהניח התנא את האכילה, ששנה בתחילה, ועמד לו על דין] הבכור, שמע מינה [למד מכאן]: לבכורה הוא דבעי [שצריך] ר' שמעון ראשו ורובו, אבל לאכילה — לא, ודי במקצת סימנים.

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך: להיתר אכילה נמי בעי [גם כן צריך] ראשו ורובו, ודווקא לגבי בכורה איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "אך בכור שור" (במדבר יח, יז), ללמדנו שאין דין בכורה עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולפי זה לא תיסגי ליה [לא יהיה די לו] בראשו ורובו, ואינו בכור עד דאיכא כוליה [שיש ולד שכולו] שור, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שדי שיהא ראשו ורובו שור.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל" וכו' (ויקרא יא, ד), ומכאן משמע כי גמל (או אחד משאר בעלי החיים הטמאים) הנולד מבהמה טהורה ("ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה") אסור באכילה. ומן ההדגשה "זה" יש ללמוד: זה, בעל חיים שכל סימניו כשל טמא, אי (אין) אתה אוכל כשנולד לבהמה טהורה, אבל אתה אוכל טמא הבא בסימן אחד של אמו, כלומר, שהוא דומה לה במקצת,

ואי זה הוא זה הבא בסימן אחד של אמו, שמותר באכילה? זה טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור, שגם אביו בהמה טהורה.

יכול יהא מותר באכילה אפילו היה עבורו מן הטמא, כגון שאביו גמל? תלמוד לומר: "זאת הבהמה אשר תאכלו שה כשבים ושה עזים" (דברים יד, ד), ולשון רבים ("כשבים") באה ללמד שאינו מותר באכילה (אפילו יש בו סימן אחד של אמו) עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה, אלו דברי ר' יהושע.

ר' אליעזר אומר: ולד שאביו ואמו טהורים הריהו מותר, ולא בא הכתוב הזה, המתיר ולד הדומה לאמו במקצת, להתיר את המותר, כשגם אמו וגם אביו טהורים, אלא להוסיף על המותר, ואיזה זה? טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא. ויש לשאול: או אינו בא להתיר אלא דווקא כשגם עבורו מן הטהור! תלמוד לומר: "שור שה כשבים ושה עזים" (דברים יד, ד)ד והחזרה על המלה "שה" מלמדת כי הוא מותר באכילה מכל מקום, גם אם רק אמו מן הכבשים.

על כל פנים, התנא ששנה מחלוקת זו קרי ליה [קורא לו] למין טמא הנולד מן הטהורה "טמא", והוא כשיטת ר' שמעון, שאוסר גמל הנולד מן הפרה, וקאמר [והוא אומר]: אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, כלומר, שאם יש בו מקצת סימני אמו הריהו מותר באכילה. ומכאן שר' שמעון אינו מצריך שיהא ראשו ורובו כאמו, כדי להתירו באכילה!

ודוחים: מכאן אין ראיה, שיש לומר כי האי תנא סבר ליה כוותיה בחדא [תנא זה סבור כמותו באחת], שטהורה שילדה מין טמאה — טמא, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחת], שהוא מתירו באכילה אם יש בו מקצת סימני אמו, ולדעת ר' שמעון אינו מותר באכילה עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.

ומעירים: ואיכא דמקשי ומותיב [ויש מי שמקשה על הברייתא שהבאנו, ומשיב], ובדרך זו רוצה להביא תשובה לשאלתנו. וכך הוא מקשה: מה ששנינו בברייתא זו ביחס לטהורה שילדה מין טמאה: עבורו מן הטמא — מי מעברא [האם בהמה טהורה מתעברת] מן הטמא?

והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי: לעולם אין בהמה מתעברת לא טמאה מן הטהור, כגון גמלה (נאקה) מן השור, ולא טהורה מן הטמא, כגון פרה מן הסוס, ולא בהמה גסה מן הדקה, כגון פרה מתיש, ולא דקה מן הגסה כגון רחל משור, ולא בהמה מן חיה, כגון עז מן הצבי, ולא חיה מן בהמה, כגון צביה מן התיש,

חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו, כלומר, ומן החולקים עליו, שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה, שנחלקו האם חייבים על שחיטת ולד הצביה שנתעברה מן התיש משום "אותו ואת בנו"!

ובתשובה לכך אמר ר' ירמיה: מה שנאמר "עבורו מן הטמא" כוונתו דאיעבר [שנתעברה] הטהורה מקלוט (שפרסותיו קלוטות, ללא שסע) שהוא בן פרה, שפרה יכולה להתעבר ממנו, משום שהוא בן פרה. ונמצא שהתנא של הברייתא אליבא [לפי שיטתו] של ר' שמעון קאמר [הוא אומר], שטהורה שילדה מין טמאה נקרא "טמא". וקאמר [והוא אומר]: אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, כלומר, שכשיש בו מקצת סימני אמו הריהו מותר באכילה. ומכאן שכך סובר ר' שמעון!

ודוחים: מכאן אין להוכיח, ויש לומר כי האי תנא סבר לה כוותיה בחדא [תנא זה סבור כמותו באחת], שטמא בן טהורה קרוי טמא, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחת], שלדעת תנא זה, אם יש בו מקצת סימני אמו הריהו מותר באכילה, ולדעת ר' שמעון הריהו אסור באכילה עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.

א ולגופה של מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שבברייתא, שואלים: למימרא [האם לומר] מתוך מחלוקת זו שר' אליעזר סבר [סבור] כי כאשר זה וזה, איסור והיתר, גורם להיווצרות של דבר — הריהו מותר, ולכן הוא מתיר באכילה ולד של טהורה שנתעברה מן הטמא, ור' יהושע האוסר סבר [סבור] כי זה וזה גורם — אסור?

והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך שמענו אותם], ששנינו: ולד שנולד לטריפה, שאסורה בהקרבה על המזבח, ר' אליעזר אומר: לא יקרב לגבי מזבח, למרות שאביו כשר, ור' יהושע אומר: יקרב לגבי מזבח, למרות שהוא ולד טריפה, מכיון שיש בו גורם היתר!

ואומרים: בעלמא [בכלל] סבר [סבור] ר' אליעזר כי זה וזה גורם — אסור, ואולם שאני הכא [שונה כאן], לגבי היתר אכילה של טהורה שנתעברה מן הטמא, שאם כן שהוולד אסור — נכתוב קרא [שיכתוב המקרא]: "זאת הבהמה אשר תאכלו שה כשבים ועזים", "שה כשבים ושה עזים" למה לי? מדוע לחזור על המלה "שה"? שמע מינה [למד מכאן]: שה— מכל מקום, וגם אם רק אמו מן הכשבים הריהו מותר באכילה.

וכן מן הצד האחר, ר' יהושע אמר [יכול לומר] לך: בעלמא [בכלל] זה וזה גורם — מותר, והכא [וכאן] שונה הדבר, שאם ולד של טהורה שנתעברה מטמא מותר, אם כן לכתוב קרא [שיכתוב המקרא]: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור כשב ועז", "שור כשבים ועזים" בלשון רבים למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שאינו מותר באכילה עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה.

ב ושבים לעיקר הסוגיה, האם טהורה שילדה מין טמא ויש בו מקצת סימני אמו, מותר באכילה לדעת ר' שמעון, או שמא צריך שיהא ראשו ורובו דומה לאמו, כבדין בכורה. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון אומר: מה שנזכר בתורה "גמל" "גמל" שני פעמים לאיסור, בספר ויקרא (יא, ד) ובספר דברים (יד, ד), בא לאסור אחד גמל הנולד מן הגמל, ואחד גמל הנולד מן הפרה, ואם ראשו ורובו דומה לאמו הפרה — מותר באכילה.

שמע מינה [למד מכאן]: לאכילה נמי בעי [גם כן צריך] ר' שמעון ראשו ורובו, ואין די במקצת סימנים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג שנינו במשנה: שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. בעו מינה [שאלו אותו] מרב ששת: מי רגלים של חמור, מהו? האם הם אסורים, כמו חלב החמורה?

ושואלים: ותיבעי להו [ושתישאל להם] שאלה זו גם לגבי מי רגלים של סוסים וגמלים! ומשיבים: על של סוסים וגמלים לא מיבעיא להו [נצרכה להם] לשאול, דלא עכירי [שאינם עכורים], ולא דמו [ואינם דומים] לחלב, מיא עול מיא נפוק [מים נכנסו לגופם, מים יצאו]. כי קמיבעיא להו [כאשר נשאלה להם] השאלה, הרי זה בשל חמור, דעכירי ודמו [שהם עכורים ודומים] לחלב, מאי [מהו דינם]? מגופיה קא מימצצי ואסירי [מגופו הם מתמצים ואסורים], או דלמא [שמא]: מיא עול מיא נפוק [מים נכנסו מים יצאו], והאי דעכירי הבלא דבישרא [וזה שהם עכורים — מחום הבשר] הוא?

אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו: שהיוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור. ויש לדייק: "היוצא מטמא" לא קאמר [אינו אומר], כלומר, כל שיוצא מגופו של טמא, אלא: "מן