א משנה הלוקח (הקונה) עובר חמורו של נכרי, כשהוא בבטן האתון; והמוכר לו לנכרי את עובר חמורו שלו, אף על פי שאינו רשאי, שאסור למכור בהמה גסה לגוי; והמשתתף לו, הנעשה שותף עם הגוי באתון או בעובר; והמקבל הימנו אתון כדי לטפל בה, ובתמורה לכך להשתתף עמו בוולדותיה; והנותן לו לגוי אתון בקבלה, שיטפל בה הגוי וישתתף עמו בוולדות יה; בכל המקרים הללו, הנולד בכור לאמו פטור מן הבכורה, ואינו צריך לפדותו, שנאמר: "הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה" (במדבר ג, יג) — אבל לא באחרים, וכל שיש לגוי חלק — אינו קדוש בבכורה.

ב גמרא ושואלים: כל הני [המקרים הללו] ששנינו במשנתנו למה לי?

ומשיבים: צריכי [נצרכים הם], דאי תנא [שאם שנה] רק בלוקח מן הגוי שהוא פטור, הוה אמינא [הייתי אומר]: טעם הדבר — משום דקא מייתי לה [שהוא מביא אותה] לקדושה, שתהא שובתת בשבת, כדין בהמת ישראל, אבל מוכר עובר לגוי, דקא מפקע לה [שהוא מפקיע אותה] מקדושה — אימא ליקנסיה [אמור שנקנוס אותו] לנהוג בו דין בכור, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שפטור.

ושואלים, ומה ששנינו: והמשתתף לו, למה לי לאומרו? ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, קמשמע לן [משמיע לנו] במשנה זו שפטורה מן הבכורה.

ושואלים: ומעתה, מה ששנינו: והמקבל אתון מן הגוי, שהוא משתתף בוולדותיה, למה לי לומר שהוא פטור? והרי זה בכלל הדין הקודם! ומשיבים: משום דקא בעי למיתני [שהוא רוצה לשנות] את המקרה המקביל לו: והנותן לו בקבלה, לומר שהוא פטור.

ושואלים: ובאמת, הנותן לו בקבלה למה לי? ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ועיקר בהמה של ישראל היא, ליקנסיה דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי [שנקנוס אותו, נחייבו לפדותו, שמא יבוא להחליף ולפטור גם בבהמה אחרת] שנותן לגוי לטפל בה, גם כשאין לגוי חלק בוולדות, והיא חייבת בבכורה, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שאין קונסים.

ג ומביאים דיון שהובאה בו משנתנו כראיה. תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת עבודה זרה, בענין איסור מכירת בהמה גסה לגוי, שמא יעבוד בה בשבת: ר' יהודה מתיר למכור לגוי בהמה שבורה, שנשברו רגליה, מפני שאינה ראויה למלאכה. בן בתירא מתיר בסוס, מפני שאין נוהגים לעבוד בו, אלא לרכב עליו, ואין זה אסור מן התורה בשבת.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: עובר מה לי אמר ר' יהודה? מה דעתו? האם מותר למכור את העובר לגוי, כדרך שהתיר בשבורה? ומסבירים את השאלה: טעמא [הטעם] של ר' יהודה התם דשרי [שם שהתיר], הרי זה משום שהיא שבורה ואינה יכולה לעבוד, ולפי זה יש לומר כי עובר נמי [גם כן] הוא מתיר, שהרי שבור הוא, ואינו יכול לעשות שום מלאכה. או דלמא [שמא] נאמר: שבורה הוא מתיר למכור, משום שלאו היינו אורחיה [אין זו דרכו], אין דרכה של בהמה להיות שבורה, ואין זה בכלל איסור מכירת בהמה. אבל עובר, כיון דהיינו אורחיה [שזו דרכו], שהוא נעשה ראוי למלאכה לכשיגדל, שמא לאו [לא] שבור הוא נחשב?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדעת ר' יהודה ממה ששנינו במשנתנו: והמוכר לו (עובר לגוי) אף על פי שאינו רשאי למכור לו, ולא פליג [חולק] ר' יהודה, לומר שרשאי למוכרו.

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה רוצה להוכיח בדרך זו, מה ששנינו במשנתנו: המשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה, דלא קתני [שאינו שונה] שר' יהודה חולק על כך, הכי נמי דלא פליג [כך גם כן תאמר שאינו חולק]? והרי לדעתו שותפות הגוי אינה פוטרת מן הבכורה!

אלא בוודאי פליג [חולק בזה], ומכל מקום לא קתני [שונה] התנא את דעתו. הכא נמי [כאן גם כן], לענין מכירת עובר, יש לומר שהוא פליג [חולק], ומתיר, ולא קתני [שונה] התנא את הדבר במשנה, שלא הביא בה את כל הדעות.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי לטפל בה ולהשתתף בוולדותיה, וילדה בכור — מעלין אותו בשוויו (אומדים כמה הוא שווה), ונותן הישראל חצי דמיו לכהן, לפדיון חלקו של הישראל, שהוא קדוש בבכורה. והנותן לו לגוי בהמה בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, הואיל ועשה כן — קונסים אותו לקנות את חלקו של הגוי בבכור, עד אפילו פי עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.