"ובענפוהי ידורן צפרי שמיא" [ובענפיו יתגוררו ציפורי שמים] (דניאל ד, ט), ולא נאמר בפסוק זה "ציפור כנף" אלא "ציפור" בלבד, וודאי הוא שאף עוף טמא בכלל זה, שהרי גם עופות טמאים דרים בענפי העץ. ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: אין בכך לדחות את דברי ר' יצחק, שאמנם עופות טמאים "צפרי שמיא" איקרו ["ציפורי שמים" הם נקראים], ואולם "צפרי" סתמא לא איקרו ["ציפורים" סתם הם אינם נקראים].

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לענין זה מן הכתוב בפרשת המותרים והאסורים באכילה "כל צפור טהורה" (דברים יד, יא) — מתוך שנזקק הכתוב לומר "ציפור טהורה" מכלל הדברים נלמד דאיכא [שיש] בכלל "ציפור" גם הטמאה, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, אלא כך יש לדייק:

מכלל הדברים נלמד דאיכא [שיש] ציפור שאף שהיא טהורה מכל מקום היא אסורה באכילה. ותוהים: מאי [מה] היא אותה ציפור טהורה האסורה, שנצרך הכתוב ללמדנו מתוך דיוק לשונו שהיא אסורה? אי [אם] המדובר בציפור טרפה, שנפגעה באופן שעומדת למות — אין צורך לדרשה זו, שכן בהדיא כתיב [במפורש נאמר] הדבר ("נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה". ויקרא כב, ח). ואי [ואם] המדובר בציפור השחוטה של מצורע, שאף שהיא ממין טהור, אבל אסורה באכילה — אף בזו אין צורך לדרשה מיוחדת שתשמיענו כן, שהרי מסיפא דקרא נפקא [מסופו, המשכו של המקרא שבספר דברים יוצא, נלמד] הדבר, שכן נאמר "וזה אשר לא תאכלו מהם" (דברים שם יב) — לרבות אף את הציפור שחוטת המצורע שאסורה באכילה! ומשיבים: לעולם הכתוב "כל צפור טהורה תאכלו" בא ללמדנו בדינה של הציפור ה

שחוטה של מצורע, ולהשמיענו שיש באכילת ציפור שחוטה של מצורע לעבור עליו בעשה (איסור אכילה הנלמד ממצות עשה, "תאכלו") ובלא תעשה ("וזה אשר לא תאכלו"). ומקשים: באותו אופן יכולים אנו לוקמה [להעמיד אותה, את המיעוט הנלמד מ"כל צפור טהורה תאכלו"] בטרפה, אף שכבר נאמר איסור אכילה זה כאיסור לא תעשה ("נבלה וטרפה לא יאכל"), ולעבור עליו באכילת טריפה בעשה ולא תעשה! ומשיבים: יש להעמיד את דרשת הכתוב בציפור השחוטה של מצורע, שכן הוא דבר הלמד מענינו, ובענינא [ובענין] של שחוטה כתיב [נאמר] "כל צפור טהורה תאכלו", ואין להעמידה בטריפה, שאינה שחוטה.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת בענין זה מן הכתוב בטהרת המצורע "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות" (ויקרא יד, ד), מאי [מה פירוש] "חיות", שהרי ברור שהן חיות בטרם נשחטה האחת והשניה נשלחת? לאו [האם לא] הכוונה שחיות בפיך, כלומר, שאתה יכול לאכול אותן. ומכלל הדברים נסיק דאיכא לאו [שיש כאלה שאינן] חיות בפיך, כלומר, שהן אסורות באכילה, משום שטמאות הן. הרי איפוא שבא הלשון "ציפורים" גם בעופות טמאים, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, אין פירוש הלשון "חיות" אלה המותרות באכילה, אלא מאי [מה פירוש] "חיות"? שחיין ראשי אברים שלהן, ולמעט עופות המחוסרים אבר, שאין הם כשרים לשמש למצורע, ובעופות ממין טהור בלבד מדובר.

ומציעים עוד ראיה, תא שמע מסיפא [בא ושמע ראיה בדבר מסוף הכתוב], שכן נאמר בו "שתי צפרים חיות טהורות", ובאה הלשון "טהורות" ללמדנו מכלל הדברים דאיכא [שיש] ציפורים אחרות שאין הן טהורות אלא טמאות, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, כך הוא דיוקו של הכתוב, מכלל הדברים נלמד דאיכא [שיש] ציפורים אחרות שהן טרפות, ואולם הריהן ממין טהור. שאלמלא כן, לא היו נקראות "ציפורים".

ותוהים על הסבר זה: והרי טרפות מהכתוב "חיות" נפקא [יוצא, נלמד]! הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי הטרפה חיה (יכולה היא שתחיה), ולכן צריך לימוד מיוחד להשמיענו שאין הציפור הטריפה כשרה לשמש כציפור המצורע. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הטרפה אינה חיה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ועוד יש להקשות כי בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטרפה חיה, בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טריפה אינה חיה, אין אנו נצרכים לכתוב "טהורות" כדי ללמדנו שציפור טריפה פסולה לשמש למצורע, שהרי דבר זה מדתנא דבי [ממה ששנה חכם בית] מדרשו של ר' ישמעאל נפקא [יוצא, נלמד],

דתנא דבי [שכן שנה חכם בית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר בתורה במכלול דיני הקרבנות דינו של הקרבן המכשיר את האדם לאכול מן הקדשים (כאשם מצורע וחטאות שמביאים הזבים והיולדות לאחר טומאתם כדי להכשירם לאכול בקדשים), וכן נאמר דינו של הקרבן המכפר על האדם מעבירות שעבר (כקרבנות החטאות והאשמות השונים), והרי אלה הקרבנות נעשים בפנים המקדש, בעזרה. וכמו כן נאמר בתורה במכלול דיני הקרבנות גם דיניהם של הקרבן המכשיר והקרבן המכפר שנעשים בחוץ למקדש, כציפורי מצורע הבאים להשלמת טהרתו וכשעיר המשתלח ביום הכיפורים.

ומעתה נקיש: מה הקרבן המכשיר והמכפר האמור בפנים — עשה (נקבע) בו שיהא דינו של הקרבן המכשיר כדינו של הקרבן המכפר, שגם אימורי הקרבנות המכשירים קרבים על המזבח. אף בקרבן המכשיר ובקרבן המכפר האמור בחוץ — עשה בו מכשיר כמכפר, וכשם שבעל מום אינו כשר בשעיר המשתלח, כן אין הוא כשר בציפורי מצורע. ואין אנו צריכים לדרשת הכתוב "טהורות" כדי ללמדנו כן!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הכתוב "טהורות" בא למעוטי [למעט] צפורי עיר הנדחת שדינה של עיר זו לשריפה, ואין הציפורים שבה כשרות לשמש למצורע. ומבררים: למאי [למה, לאיזה ציפור] משתי ציפורי המצורע כוונת הדברים, שכן אי [אם] הכוונה לציפור הנועדה לשילוח — אין צורך בדרשת הכתוב לכך, שהרי לא אמרה תורה שלח את ציפור המצורע לתקלה, שיכשלו בה בני אדם, שהרי ציפור עיר הנדחת אסורה באכילה, ואם תישלח כציפור מצורע, עלולים בני אדם לצוד אותה לאוכלה ולהיכשל באכילה אסורה. אלא הכוונה לציפור המצורע המיועדת לשחיטה.

רבא אמר כי הכתוב "טהורות" בא למעוטי [למעט] שלא לזווג (לצרף) לה לציפור המיועדת להשתלח אחר שנטהר מצורע זה, ציפור אחרת המיועדת לשחיטה לטהרת מצורע אחר, קודם שלוחיה. ומבררים: למאי [למה, לאיזה ענין] היה מקום לומר שיצרפו את הציפור המשתלחת של מצורע זה לציפור של מצורע אחר, אי [אם] לענין שחיטה, שתישחט הציפור של מצורע זה המיועדת להשתלח לציפור המשתלחת של מצורע אחר, והיא תישחט — ברור הדבר שאין לעשות כן, שכן הא בעיא [הרי הא צריכה] שילוח! אלא הכוונה היא לשילוח, לשמש כציפור המשתלחת גם עבור מצורע אחר. ולכך בא הכתוב "טהורות" ללמדנו כי לענין אחר הריהי אסורה.

רב פפא אמר הסבר אחר לשאלה מה בא הכתוב "טהורות" למעט: לענין צפורים שהחליפו עם הגוי בתמורה לעבודה זרה, שמכר היהודי לגוי עבודה זרה, ונתן לו הגוי תמורתה ציפורים אלה. וטעם הדבר שנאסרו לשמש כצפרי מצורע, דכתיב [שכן נאמר] באיסור עבודה זרה "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו" (דברים ז, כו), לומר: כל מה שאתה מהייה (קונה ומקבל) הימנו, הרי הוא כמוהו, ומבררים: למאי [למה, לאיזה ענין] נאמר מיעוט זה בציפורי מצורע, אי [אם] לענין הציפור המיועדת לשילוח — אין צורך בדרשה מיוחדת שתלמדנו שאין להשתמש בציפור שכזו כציפור משתלחת, שהרי לא אמרה תורה שלח לתקלה! אלא הכוונה היא לציפור המיועדת לשחיטה.

ורבינא אמר הסבר אחר לשאלה מה בא הכתוב "טהורות" למעט: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בעוף שהרג את הנפש, שחייב מיתה, ופסול הוא לשמש כציפור מצורע. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שכבר גמר דינא [נגמר הדין] שפסקו בו בית דין את דינו — בר קטלא [בן מוות] הוא, וברור הוא שאין להשתמש בו לצפרי מצורע! אלא מדובר קודם גמר דינא [הדין], ולמאי [למה, לאיזה ענין] נאמר מיעוט זה בציפורי מצורע, אי [אם] לענין הציפור המיועדת לשילוח — אין צורך בדרשה מיוחדת שתלמדנו שאין להשתמש בציפור שכזו כציפור משתלחת, שהרי בעי לאתויי לבי דינא וקיומי [צריך להביא אותו לבית הדין ולקיים בו] את הכתוב "ובערת הרע מקרבך" (שם יג, ו)! אלא הכוונה היא לציפור המיועדת לשחיטה.

א שנינו במשנתנו שעוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור וכן עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא, שבזה ובזה פטורים מלשלח את האם. ודנים בדבר: בשלמא [נניח, הדבר מובן] בדינו של עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, שאין בו מצות שילוח הקן, כי בעינן [צריכים אנו] שתהיה האם המשתלחת בכלל "צפור", ככתוב "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב, ו), וליכא [ואין כאן], שהרי העוף הטמא אינו בכלל "ציפור". אלא עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא, מדוע אין בו מצות שילוח, הא [הרי] "צפור" הוא!

ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב כהנא בענין אחר בפירוש הכתוב האמור בשילוח הקן "ואת הבנים תקח לך" (שם ז) — כוונתו שתהא לקיחת הבנים ראויה לך, שיכול אתה לאוכלם, ולא אמר הכתוב מצוה בלקיחה שאינה ראויה אלא לכלביך, הכא נמי [כאן בענין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא גם כן] יש לדרוש: "תקח לך" — ולא לכלביך, ומאחר ואין ביצי העוף הטמא ראויות לאכילת האדם, אין בקן זה מצות שילוח הקן.

ומסבירים: היכא איתמר [היכן בתחילה נאמרו] דבריו אלה של רב כהנא? — אהא דתניא [על הלכה זו ששנינו בברייתא]: גם אם היתה האם טרפה, העומדת למות — חייב בשילוח האם. ואולם אם היו האפרוחים טרפות — פטור משילוח. ודנו בהלכה זו שבברייתא: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ואמר רב כהנא, שכן אמר קרא [הכתוב] "תקח לך" — ולא לכלביך. ומאחר ואין האפרוחים שהם עצמם טריפה ראויים לאכילת האדם, אלא רק לאכילת הכלבים, לכך אין נוהגת בקן זה מצות שילוח הקן.

ומקשים: ולהקיש [ונקיש, נשווה] את דין האם הטרפה לדין האפרוחים הטריפות, ונאמר: מה במקרה של אפרוחים טרפות — הריהו פטור משילוח, אף במקרה של אם טרפה נמי [גם כן] — הריהו פטור מלשלח!