וקבלות (קבלת הדם לשם זריקתו על המזבח), והזאות דם הקרבנות על המזבח, כל קרבן כדינו. והשקאת סוטה במי סוטה לבדיקתה אם זינתה, ועריפת עגלה ערופה בידי כהנים בנחל שלא נעבד, במקום בו נמצא גופת אדם שלא נודע מי הרגו. וטהרת מצורע המביא צפורים ביום טהרתו, ובכלל שמזה הכהן מדם הצפור על המזבח, ונשיאות כפים של כהנים המברכים את העם, בין ברכת כהנים שמבפנים (בבית המקדש), בין זו שמבחוץ למקדש, בבתי הכנסת במקומות יישובם של ישראל — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בדינו של הכהן הזכאי למנה מן הקדשים, "מבני אהרן" (ויקרא ז, לג), שלא רק בהולכה אמורים הדברים, אלא בכל עבודה האמורה לבני אהרן. ומעתה יש לדייק בדברי הברייתא: שנינו בה כי

כל כהן שאינו מודה בה — אין לו חלק במתנות כהונה. ונדקדק: טעמא [הטעם] שאין לו חלק — מפני שאינו מודה בה, הא [הרי] אם הוא מודה בה — יש לו חלק, אף על גב [אף על פי] שאינו בקי בהן, ושלא כדברי רב חסדא שאין נותנים מתנות כהונה לכהן שאינו בקי בהן.

א ועוד בענין הכהנים שאין נותנים להם מתנות כהונה, אמר ר' אבא, אמר רב הונא, אמר רב: החוטין (כלי דם) שנמצאים בלחי הבהמה אסורים באכילה, ומשום כך כל כהן שאינו יודע כיצד ליטלן ממקומם, ויש חשש שיבוא לאוכלם — אין נותנין לו את הלחיים במתנה של כהונה.

ומעירים: ולא היא, שאף שיש בחוטים הללו דם, אין הנותן מכשיל את הכהן באכילה אסורה. שכן בכל אופן שבו יתקין הכהן את הלחי לאכילה, לא יימצא דם בלחי. כי אי בטויא [אם בצלי] הוא מתקין לאכילה את הלחי — מידב דייבי [זב] הדם מהלחי באש הצלייה. ואי [ואם] הוא מתקין את הלחי לבישול בקדרה, אי דמיחתך להו ומלח להו [אם הוא חותך אותם ומולח אותם] — מידב דייבי [זב] מהם הדם, ומותרת הלחי באכילה.

ב ובענין הדרך בה הכהן נוטל את מתנותיו מידי הבעלים, אמר רבא: בדק (בחן) לן [אותנו התלמידים] רב יוסף בשאלה הבאה: האי כהנא דחטיף מתנתא [כהן זה שחוטף מתנות כהונה], האם בכך חבובי קא מחבב [לחבב הוא מחבב] את המצוה, או זלזולי קא מזלזל [לזלזל הוא מזלזל] במצוה? ופשטנא ליה [ופתרתי לו] את שאלתו מן האמור במתנות כהונה "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), שבאה הלשון "ונתן" להורות שהבעלים הוא שיתן, ולא שיטול הכהן מעצמו. ומכאן שהחוטף את מתנותיו, מזלזל במצוה ולא מחבבה.

ובענין זה אמר אביי, שכהן היה: מריש הוה חטיפנא מתנתא [בתחילה הייתי חוטף מתנות], שכן אמינא [אמרתי] לעצמי כי בכך חבובי קא מחביבנא [לחבב הריני מחבב] את המצוה. ואולם כיון דשמענא להא [ששמעתי את זו] דרשת הכתוב "ונתן" — ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא [לחטוף לא הייתי חוטף], אלא מימר אמרי הבו לי [הייתי אומר] לבעל הבהמה שיתן לי את מתנותיו. ואולם כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא] על הכתוב בבני שמואל הנביא "ויטו אחרי הבצע" (שמואל א ח, ג) ובפירוש הכתוב ר' מאיר אומר: בני שמואל, את חלקם (מתנות לוי, כמעשר ראשון) שאלו בפיהם, שדרשו מהבעלים שיתנו להם את מתנותיהם. מאז מימר נמי לא אמינא [לומר לבעלים גם כן לא הייתי אומר], ואולם אי יהבו [היו נותנים] לי, שקילנא [הייתי לוקח] מהם.

ואולם כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא] בכהנים שאכלו מלחם הפנים כי הכהנים הצנועים מושכין את ידיהם, ואילו אלה הגרגרנים חולקים, משקל נמי לא שקילנא [לקחת גם כן לא הייתי לוקח], אף שנותנים לי, לבר ממעלי יומא דכיפורי [חוץ מערב יום הכיפורים], שמצות היום באכילה, ומרובות מאד הן הבהמות הנשחטות בו לאכילה, ולכך ניתנות ביום זה מתנות כהונה לרוב — כדי לאחזוקי נפשאי בכהני [להחזיק עצמי, להעמידני בחזקת כהנים], שאילו לא הייתי מקבל ממתנות הכהונה, עלול היה הדבר להטיל ספק בכהונתי.

ושואלים: והרי לצורך זה יכול היה לפרוס ידיה [לפרוש ידיו] בברכת כהנים כל השנה, ובכך יודעים היו הכל כי הוא כהן? ומשיבים: אנסיה ליה עידניה [אנסו זמנו], שלא נמצאה לו עת לפרוש ידיו בברכת כהנים, משום שטרוד היה בכל עת בהרבצת תורה לתלמידיו, אף בעת שהציבור נאסף בבית הכנסת לתפילה.

ג ועוד אמר רב יוסף בענין חלוקת מתנות כהונה: האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא [כהן זה שיש לו תלמיד חכם הגר בשכנותו ונצרך לו הדבר, כי עני הוא] — ליזכי ליה מתנתא [שיזכה לו בעל הבהמה את מתנותיו, מתנות הכהונה שעתידים לבוא לידו מאנשי העיר] לאותו תלמיד חכם עני, ויקחם העני לעצמו, ואף על גב דלא אתי לידיה [ואף על פי שלא באו מתנות הכהונה לידו של הכהן]. וניתן לעשות כן במכרי כהונה ולויה, באלה הרגילים ומוחזקים לתת את מתנותיהם לכהנים ולויים מסויימים. ובענין זה מסופר כי

רבא ורב ספרא איקלעו לבי [הזדמנו לבית] מר יוחנא בריה [בנו] של רב חנא בר אדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהזדמנו לבי [לבית] מר יוחנא בריה [בנו] של רב חנא בר ביזנא. עביד להו עגלא תילתא [עשה להם עגלה משולשת], אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו] של בעל הבית שהיה כהן, והיה בעל הבית רגיל לתת לו מתנותיו: זכי לן מתנתא [זכה לנו מתנות], דבעינא למיכל לישנא בחרדלא [שרוצה אני לאכול לשון בחרדל] והלשון עם הלחיים היא ממתנות הכהונה!

זכי ליה [זכה לו] השמש, ומסופר כי רבא אמנם אכל, ואילו רב ספרא לא אכל, ובעקבות מעשה זה אקריוה [הקריאו] לרב ספרא בחלמא [בחלום] את הכתוב "מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע" (משלי כה, כ), שיש במשמעו נזיפה ללומד תורה ("שר בשירים", וכדרך שיתבאר להלן) שאינו ראוי ("לב רע").

אתא לקמיה [בא רב ספרא לפני] רב יוסף, אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] משום דעברי אשמעתא דמר אקריין הכי [שעברתי על דברי אדוני שהורית כי אפשר לזכות מתנות כהונה לתלמיד חכם ואני לא נהגתי כן, הקריאו לי כך] להשמיעני נזיפה חמורה? אמר ליה [לו] רב יוסף לרב ספרא: אין זה כך, שכן נהגת כראוי, שהרי כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] את הוראתי זו — היה זה דווקא בכהן המזכה את מתנותיו לאדם אחר מדעתו, ואולם שמעא [בשמש] המזכה את מתנותיו לאורח חשוב המתארח בבית אדונו — לא אמרתי שמותר לעשות כן, שהרי בעל כרחיה מזכי [בעל כרחו הוא מזכה], שחושש מאדונו. ומלבד זאת, כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] את הוראתי זו — היה זה דווקא למאן דלא אפשר ליה [למי שאי אפשר לו] לאכול אלא בדרך זו, שתלמיד חכם עני הוא, ואולם הא [זה] המקרה שהיה אצלך עם רבא — הרי אפשר ליה [לו] לרבא לאכול בשר משלו בחרדל, שהרי אין הוא עני ונזקק. ולכך נהגת כראוי בכך שלא אכלת.

שאל רב ספרא את רב יוסף: ואלא אם כך הוא, מאי טעמא אקריין הכי [מה טעם הקריאו לי כך]? השיב לו רב יוסף: לא הקריאו כן כלפיך אלא כלפי רבא שאכל, ושלא כהוראתי. ושואלים: ולקריין [ושיקריאו] לרבא עצמו? ומשיבים: רבא נזוף הוה [היה] באותו זמן בשל מעשה זה, ולכך הקריאוהו לרב ספרא.

ד למעלה הובא שהוקרא לרב ספרא בחלום הפסוק "מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע", כרמז להנהגה הראויה באותו מעשה, ועל כך אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: ופשטיה דקרא במאי כתיב [ופשוטו של מקרא זה במשלי במה הוא אמור]? אמר ליה [לו]: ברב השונה לתלמיד שאינו הגון. שבדומה לבגד בלוי שאינו ראוי עוד ללבישה ויש להסירו ("מעדה בגד") ביום קרה, שאין בו כל תועלת, ובדומה לחומץ הניתן על החומר הנקרא "נתר" שהחומץ מקלקלו לבלי תועלת, כן אין תועלת בללמד תורה ("שר בשירים") לתלמיד שאינו הגון, שאין בלבו לקיימה ("על לב רע").

שכן אמר רב יהודה, אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון — נופל בגיהנם, שכן נאמר "כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו" (איוב כ, כו), ואין "שריד" אלא תלמיד חכם, שכן נאמר "ובשרידים אשר ה' קורא" (יואל ג, ה).

ועוד בענין זה מדברי רב, שכך אמר ר' זירא, אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון — הריהו כזורק אבן למרקוליס, שכן נאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" (משלי כו, ח), וכתיב [ונאמר] "לא נאוה לכסיל תענוג" (שם יט, י).

ה ועוד שנינו במשנתנו כי המשתתף עמהן צריך לרשום. ומקשים: מלשון הדברים עולה כי כך הדין אפילו במשתתף עם הגוי, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו כי המשתתף עם כהן — צריך לרשום, והמשתתף עם הגוי ופסולי המוקדשים — אין צריך לרשום!