א משנה הזרוע והלחיים והקבה, שהן המתנות הניתנות לכהנים מבהמת חולין הנשחטת, נוהגין בין בארץ ישראל ובין ובחוצה לארץ. בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים), ובין שלא בפני הבית. ונוהגות בבהמות חולין אבל לא בבהמות מוקדשין (קדשים).

וצריך לשנות במפורש שאינן ניתנות מבהמות קדשים, משום שהיה מקום לומר בדין (בקל וחומר) שבהמות קדשים חייבות בזרוע לחייים וקיבה. ובאופן זה: מה אם בהמות החולין הקלות בדינן, שהרי אינן חייבים בנתינת חזה ושוק לכהנים (כקרבנות השלמים שניתנים חזה ושוק שלהם לכהנים), הריהן חייבים במתנות (זרוע לחיים וקיבה), קדשים, החמורים בדינם, שכן הם חייבים בנתינת חזה ושוק, אינו דין שהם חייבים במתנות?

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" (ויקרא ו, לד) — להורות כי אין לו לכהן מבהמות הקדשים אלא מה שאמור בענין, חזה ושוק, ולא זרוע לחיים וקיבה.

כל בהמות הקדשים שקדם בהן מום קבוע (שאינו עובר) להקדשן, שהקדישן הבעלים לאחר שנפל בהם מום. אף שאין להקדיש בעלי מום, ולא חלה עליהם קדושת הגוף, חלה עליהם קדושת דמים, ויש לפדותן ולהביא בדמיהן קרבנות. ואם לא נפדו — לא חלה קדושת בכורה על הבכור הנולד להן, שאין קדושה חלה על קדושה. ופטורות ממתנות זרוע לחיים וקיבה אם שחטן כבהמות קדשים. ואם נפדו, ואחרי כן ילדו בכור, הריהן חייבין בבכורה, ואם שחטן הריהו חייב במתנות (זרוע לחיים וקיבה) לכהנים, ועם פדיונן, הן יוצאין לחולין לגמרי, ויכולות להגזז ולהעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן.

והשוחטן בחוץ לעזרה, אף קודם שנפדו, פטור מעונש כרת (כעונש השוחט קדשים בחוץ), שכן אינן ראויות להיקרב בפנים (כיון שהן בעלות מום). ואין הן עושין תמורה אף קודם פדיונן. שאם המיר בהן בהמת חולין, אין בהמת החולין מתקדשת בכך (כדין תמורה), שאינן נחשבות כקדושות לענין זה. ואם מתו הבהמות הללו קודם שנפדו — יפדו לאחר מותן, וינתן בשרן לכלבים. שאף שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, מכל מקום באלה (שאין בהן קדושת הגוף) הותר הדבר. חוץ מן בהמת הבכור ומן המעשר, שיש בהן קדושה גמורה, אף שקדם מומן להקדשן.

כל שקדם הקדשן את מומן, שרק לאחר שהקדישן נפל בהן מום, או שהיה בהן מום עובר (שאינו נחשב כמום לענין זה וחלה עליהן קדושת הגוף) קודם להקדשן, ולאחר מכאן (לאחר שהוקדשו) נולד להם מום קבוע, והרי עתה הריהן עומדות לפדיון, ונפדו — יצאו בכך לחולין, ואולם אם ילדו בכור, הריהן פטורין מן הבכורה, ומן המתנות, ואינן יוצאין לגמרי לחולין כדי להגזז ולהעבד,

וולדן שנולד בין לפני פדיונן, ובין לאחר פדיונן (שהתעברו בו לפני פדיונן), וכן חלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ לעזרה, לפני פדיונן — חייב, ועושין תמורה קודם פדיונן, שחלה קדושה על בהמת החולין שהמיר באלה. ואם מתו קודם שנפדו — אינן נפדות לאכילת כלבים, אלא יקברו.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי אין הקדשים חייבים במתנות זרוע לחיים וקיבה משום דרשת הכתוב "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו", ונדייק: טעמא [טעם הדבר] משום שכתב רחמנא [כתבה התורה] "אותם", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שקדשים חייבין במתנות, קל וחומר מבהמות חולין?

ואולם איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את הקל וחומר ולומר: מה לחולין שכן צד חמור יש בהם, שהם חייבין בבכורה, שלא כקדשים. וכיון שאי אפשר לחייב את הקדשים במתנות מקל וחומר, אין צורך בפסוק לפטרם!

ומוסיפים ושואלים: תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו שקדשים פטורים מן המתנות, מקל וחומר מזכרים של בהמות חולין, שאין הם מולידים, ולפיכך אין בהם דין בכורה. ודוחים: אין זה קל וחומר מה לזכרים שיש בהם צד חומרה שכן חייבין בראשית הגז כשהם חולין!

ושואלים: ונלמד קל וחומר מתיישים של חולין, שאין בהם לא דין בכורה ולא ראשית הגז, והריהם חייבים במתנות כהונה! ודוחים: אף באלה יש צד חומרה שאין בקדשים, מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר, שהריהם בכלל דין מעשר בהמה. מה שאין כן בבהמות קדשים!

ושואלים: יילמד הקל וחומר מתיישים זקנים (שכבר נכנסו לדיר להתעשר, ושוב אינם חייבים במעשר בהמה), ונמצא איפוא שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז ולא מעשר בהמה. ואין צורך אם כן בדרשת הכתוב לפטור את הקדשים ממתנות כהונה! ומשיבים: אף זה אינו קל וחומר, שהרי יש לטעון: מה לתיישים זקנים שכן הם שייכים בדין, שכן הם נכנסו בעבר לדיר להתעשר!

ומוסיפים ושואלים: ונלמד קל וחומר מלקוח (בהמה הנקנית), שאין היא חייבת במעשר בהמה, ואינה נכנסת כלל לדיר להתעשר, או יתום, שנולד לאחר שמתה אימו, שהריהו פטור ממעשר בהמה, ואינו נכנס לדיר כלל להתעשר! ודוחים: מה ללקוח ויתום, שכן אף שהם עצמם אינם נכנסין לדיר להתעשר, ואולם במינן שאר בהמות שאינן קנויות או יתומות, נכנסות לדיר להתעשר!

ותוהים על דחייה זו: במינן קאמרת [אומר אתה], והרי בהמות קדשים נמי [גם כן], שאר בהמות במינן, שהן של חולין, נכנסין לדיר להתעשר. ולכך הרי זה קל וחומר, וממנו נלמד כי אף קדשים חייבים במתנות כהונה. ומשום כך נצרכים אנו לדרשת "אותם" ללמד שאין הקדשים חייבים במתנות כהונה, ותורצו דברי המשנה.

ג ושואלים מצד אחר: ומעתה יהיו חולין חייבין במתן חזה ושוק מקל וחומר מקדשים: ומה קדשים הקלים בדינם, שהרי אין הם חייבים במתנות זרוע לחיים וקיבה, ומכל מקום הריהם חייבין בחזה ושוק. חולין, החמורים בדינם, שהרי הם חייבין במתנות זרוע לחיים וקיבה, אינו דין שיהיו חייבין בחזה ושוק?

לכך אמר קרא [הכתוב] בדין מתנת זרוע לחיים וקיבה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), ונדייק: "זה" זרוע לחיים וקיבה — אין [כן] ניתן לכהנים, מידי אחרינא [דבר אחר], כחזה ושוק — לא ניתן לכהנים מבהמת חולין הנשחטת.

ומקשים: אלא טעמא [הטעם] לפטור חזה ושוק בחולין משום שכתב רחמנא [כתבה התורה] "זה", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שחולין חייבין בחזה ושוק? והא [והרי] אי אפשר לומר כן, שכן מתנת חזה ושוק בעי [צריכה] תנופה (הנפה), וחזה ושוק של בהמת חולין היכא לינופינהו [היכן נניף אותם]? אי אבראי [אם מחוץ למקדש] — בהנפה "להניף אותו תנופה לפני ה' "(ויקרא ז, ל) כתיב [נאמר], כלומר, דווקא בבית המקדש!