לא ר' אבהו הוא שאמר דברים אלה של ריש לקיש, אלא החכם איבו הוא זה שאמרה להלכה זו של ריש לקיש. ולא שלושה דברים בלבד (גבל, תפילה, ונטילת ידים) הם שנאמרו בהלכה זו, כדרך שאמר ר' אבהו, אלא ארבעי [ארבעה] דברים אמר בה, וחדא מינייהו [ואחד מהם] הנוסף על השלושה שאמר ר' אבהו הוא משך זמן עבודה (עיבוד) העור, שאם הלך על העורות במשך זמן זה, הריהם בטלים מתורת בשר.

ועוד מעירים בהלכה זו שנאמרה מפי ריש לקיש, אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא שנו שצריך להמתין מעשיית הדבר, מפני המים ומפני בית הכנסת, הנמצאים במרחק הפחות מארבעה מילים, אלא כאשר הם נמצאים לפניו בדרך הליכתו. אבל כאשר הם נמצאים לאחריו — אפילו מיל אחד אינו חוזר. רב אחא בר יעקב אמר: ומינה [וממנה] מלשון הדברים יש לדייק כי דווקא בשיעור מיל הוא שאינו חוזר לאחוריו, הא [הרי] פחות ממיל — חוזר לאחוריו.

א מתוך שהובאו דברים בדינו של ההולך בדרך לענין טהרתו, מביאים עוד בענין דומה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: ליגיון (חיל צבא) העובר ממקום למקום במלחמותיו, ובתוך כך אחד מאנשיו נכנס לבית — הבית טמא, מפני שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין (קרקפות, עורות ראשיהם של מתים) הנישאים בידי החיילים. ואל תתמה שכן הוא, שהרי קרקפלו (עור ראשו) של ר' ישמעאל כהן גדול, מעשרה הרוגי מלכות, שנפשט מעליו בחייו, הריהו מונח בראש מלכים.

ב משנה עור הבהמה והחיה לאחר שהופשט מהן, אינו מיטמא ומטמא כבשרן. ואולם המפשיט את העור, בין בבהמה ובין בחיה, ועדיין העור עליה בחלקו, בין בעורה של הטהורה (שנשחטה כדין) והמפשיט הוא אדם טמא, ובין בעורה של הטמאה (נבילה, הטמאה בטומאת נבילות), והמפשיט הוא טהור. בין בעור בהמה הדקה ובין בעור בהמה הגסה — בכל אלה, אם התכוון בהפשטת העור

לשמש לו כשטיח (להציעו על מיטתו לישיבה, או לפורשו על הקרקע להליכה, או לפורשו על שולחנו לאכילה). כיון שהפושט לצורך זה הריהו פושט באופן הפשוט, שבתחילה הוא חותך את העור לאורך גוף הבהמה והחיה, מראשה ועד זנבה, ואחר כך פושט את העור משני הצדדים — אם יש בעור זה שהופשט שיעור כדי אחיזה, הריהו נחשב עדיין כמחובר לבשר, וכל הנוגע בו נחשב כנוגע בבשר. ולכך אין הוא נטמא (מן האדם הטמא) ואין (עור בהמת הנבילה) מטמאת את הנוגע בו (אם הוא טהור).

ואולם אם התכוון בפשיטת העור לעשות ממנו חמת (נאד, כלי לאיחסון נוזלים), ולצורך זה אין הוא חותך לאורך גוף הבהמה אלא בתחילה הוא חותך כעין עיגול בצד צוואר הבהמה, ופושט את עור הבהמה כלפי מטה — נחשב העור כמחובר לבשר, עד שיפשיט את החזה. ומשעה שפשט את עור החזה, שוב אין עור הבהמה והחיה נחשב כמחובר לבשר.

ואילו זה המרגיל, הפושט את העור גם כן לצורך עשיית חמת ממנו, אלא שבתחילה הוא חותך באיזור הרגלים, ומשם הוא פושט את העור כלפי מעלה — כל עוד לא הופשט העור כולו מן הגוף הריהו נחשב חבור לבשר לענין הטומאה, וכל הנוגע בו הריהו נחשב כנוגע בבשר, בין ליטמא על ידי העור (שכל שנגעה טומאה בעור המופשט של בהמה טהורה, נטמא בכך אף בשר הבהמה), ובין לטמא (שעור בהמת נבילה המחובר לבשר, מטמא את הנוגע בו כדרך שהבשר מטמא). ואם הפשיט את העור לחמת, מן הרגלים כלפי מעלה הגוף ("המרגיל"), ועדיין לא הפשיט את העור שעל הצואר — נחלקו חכמים בדבר, שר' יוחנן בן נורי אומר כי מעתה העור אינו נחשב עוד כחבור לבשר, ואילו חכמים אומרים כי אף בזה נחשב העור חבור לבשר, עד שיפשיט את העור כולו מעל הגוף.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי באופן הפשטה הרגיל של עור הבהמה והחיה, נחשב העור המופשט כמחובר לבשר כל עוד שיעורו הוא כדי אחיזה. ושואלים: מכאן ואילך (והלאה), כאשר הפשיט יותר מזה, מאי [מה] דינו של העור?

אמר רב: טהור כל חלק העור המופשט, שהרי שוב אין הוא משמש כ"יד" לבשר, ואילו חלק העור שלא הופשט עדיין נחשב כ"שומר" לבשר, ולכך הוא מכניס טומאה לבשר ומוציא ממנה טומאה, וכן מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה, לענין שיקבל הבשר טומאת אוכלים. ור' אסי אמר כי טפח מן העור שהופשט הסמוך לבשר הוא טמא כ"יד" לבשר, שכן האדם הפושט את העור אוחז בטפח זה לצורך הפשטת העור

. מיתיבי [מקשים] על דברי ר' אסי ממה ששנינו בברייתא: המפשיט כשיעור הזה ("כדי אחיזה"), מכאן ואילך, לאחר שחתך לאורך הגוף כולו והפשיט כדי אחיזה סביב מקום החתך, הנוגע בחלק העור המופשט של גוף בהמת הנבילה, הריהו טהור, שאין טומאת הנבילה יוצאת דרך עור זה שנגע בו. ומציעים: מאי לאו [האם אין] המדובר בכל העור המופשט, ואפילו בטפח הסמוך לבשר, שלא כר' אסי! ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, שכן אפשר לומר כי הכוונה היא לעור המופשט, לבד מטפח הסמוך לבשר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה כנגד שיטת ר' אסי ממה ששנינו בברייתא בזה שהפשיט יותר מכדי אחיזה, ונגע בעור שכנגד (שעל) הבשר, שטרם הופשט ממנו — הריהו טמא. ונדייק: דווקא זה שנגע בעור שכנגד הבשר — הריהו טמא בכך, הא [הרי] מכאן נלמד כי זה שנגע בעור המופשט בטפח הסמוך לבשר — הריהו טהור, ושלא כר' אסי! ומשיבים: אין זו ראיה, שכן התנא לעור הנמצא בכל הטפח הסמוך לבשר — "עור שכנגד הבשר" קרי ליה [קורא לו].

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת רב אסי ממה ששנינו בברייתא: המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, אם היתה זו הפשטה שנועדה לעשיית שטיח מן העור — העור שהופשט מן הבשר בשיעור כדי אחיזה נחשב כ"יד" ומכניס ומוציא טומאה על ידו. ואולם העור שבטפח הסמוך לבשר — הנוגע בו הריהו טהור, ושלא כר' אסי!

ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטפח הראשון מהעור שב"כדי אחיזה". וכגון שפשט שני טפחים בלבד, שבאופן זה אין אוחזים באותו הטפח הסמוך ל"כדי אחיזה", שכן נוח יותר לאחוז בשפת העור ולמשוך. ואולם הדרך הטובה ביותר היא להמשיך לחתוך בסכין, בלא לאחוז בעור המופשט. ובטפח זה אכן מודה ר' אסי שאין הוא נחשב כ"יד". ואולם לאחר מכן כשהופשטו כבר שלושה וארבעה טפחים מן העור, אוחזים באותו טפח הסמוך ל"כדי אחיזה", לצורך ההפשטה, ולכך הריהו נחשב כ"יד".

ד במשנתנו שנינו דינו של העור, ששיעורו הוא עד "כדי אחיזה" כדי שייחשב כמחובר עדיין לבשר, לענין טומאה. ובענין שיעור זה תנא [שנה החכם בברייתא]: כמה הוא שיעור "כדי אחיזה"? טפח. ומקשים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא אחרת] האומרת כי שיעור "כדי אחיזה" הוא

טפחיים! אמר אביי: כוונת הברייתא הראשונה היא לטפח כפול שמחזיק אותו מקופל בידו, ובכללו הריהו טפחיים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסברו של אביי]: כמה "כדי אחיזה"? טפח כפול.

ה מתוך שנידון עניינו של עור שהופשט בחלקו מגוף הבהמה, מביאים כיוצא בזה. תנן התם [שנינו שם במשנה] בדינה של טלית (בגד) טמאה שהתחיל בה לקורעה (שכאשר תיקרע תצא בכך מכלל "בגד", ותיטהר מטומאתה), שכיון שנקרע רובה של הטלית — שוב אינו חבור בחלקיה השונים, ששוב אינה ראויה לתשמישה הקודם, וסר מעליה בכך שם "טלית", וטהורה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בטלית שהיתה טבולת יום (שכבר נטבלה במקוה טהרה באותו יום, ואולם יש להמתין עד הערב שמש, כדי לאכול בה טהרות).

שלענין אכילת טהרות מועילה קריעת הטלית, דמיגו [שמתוך] שרואים שלא חס עלה ואטבלה [עליה והטביל אותה], על אף שהטבלתה במים מקלקלת אותה, אומרים אנו כי לא חייס עלה וקרע לה רובה [לא יחוס עליה ויקרע אותה ברובה], שהוא האופן הראוי לביטולו של בגד. אבל טלית שאינה טבולת יום — לא נטהרת בקריעת רובה, אלא רק בקריעת כולה. וטעם הדבר: גזרה דלמא לא אתי למיקרעה [שמא לא יבוא לקרוע את] רובה, אלא רק מחציתה.

אמר רבה: שתי תשובות (דחיות) יש בדבר זה, על האופן בו העמיד רבה בר אבוה את דברי המשנה: חדא [האחת], אין מקום לומר שמדובר במשנה בטלית טבולת יום, שנטהרת בקריעה, כיון שיש לגזור עליה טומאה אף באופן זה, מפני החשש שמא יאמרו האנשים הרואים שמשתמשים בטלית זו לטהרות, כי טבילה בת יומא [יומה, בטרם הערב שמש] עולה (נחשבת) כטבילה לענין שיוכל להשתמש בה עוד באותו יום, קודם הערב שמש. ועוד טעם שאין לומר כהסברו זה של רבה בר אבוה, שגזרו חכמים בטלית שאינה טבולת יום על קריעת רובה, שלא תטהר משום החשש שגיבואו לקרוע רק מחציתה,