ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטתו של מי] אמר רב הונא את דבריו, שהרי בפרקנו (להלן קכד,א) נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בדינו של עור שיש עליו שתי חתיכות בשר נבילה הנפרדות זו מזו, שלדעת ר' ישמעאל הנושא אותם נטמא (כיון שנשא כזית בשר נבילה), ואולם הנוגע בהם אינו נטמא (שהרי לא נגע בנגיעה אחת בכזית בשר שלם). ואילו לדעת ר' עקיבא הן הנוגע והן הנושא אינם נטמאים. ומעתה דברי רב הונא אינם לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא.

שהרי אי [אם] תאמר שנאמרו הדברים אליבא [לשיטת] ר' ישמעאל — האמר [הרי אמר] ר' ישמעאל כי לא מבטל העור את הבשר, ולכך הנושא את העור נטמא בטומאת נבילה. ואי אליבא [ואם לשיטת] ר' עקיבא — לא נצרך רב הונא להשמיענו שהעור מבטל את הבשר, כי פשיטא [פשוט] הדבר, כי האמר [הרי אמר] ר' עקיבא שמבטל העור את הבשר, ולכן אין הנושא נטמא.

ומשיבים: לעולם אמר רב הונא את דבריו אליבא [לשיטת] ר' ישמעאל הסבור שאין העור מבטל את הבשר, ואולם כי [כאשר] אמר ר' ישמעאל שלא מבטל העור את הבשר — הני מילי [דברים אלה] אמורים רק בזמן שפלטתו חיה לחתיכות בשר אלה שעל העור מן הבהמה (כגון שנשכה כלב ותלש עור עם חתיכות בשר עליו), אבל בזמן שפלטתו סכין בידי אדם — בטיל [בטל] הבשר אצל העור.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] כי אין זה ההסבר בדברי רב הונא, שהרי שנינו במשנתנו שר' יהודה אומר כי האלל המכונס, אם יש בו כזית במקום אחד — חייבין עליו. ובהסבר דברי ר' יהודה הללו אמר רב הונא: והוא (ובלבד) שכנסו האדם את האלל לאחר הפשט העור, שבכך גילה דעתו כי מלכתחילה לא ביטל את האלל. ומתוך שהעמיד רב הונא את דברי ר' יהודה דווקא באופן זה שכנסו אדם, מוכח מכאן שמדובר בזמן שפלטתו הסכין בשנים ושלושה מקומות, ועמד האדם וכינסם. ומכאן יש ללמוד כי אם ביטל אותם האדם במכוון — הריהם בטלים, אבל העור אינו מבטלם. שהרי אם ביטלם העור שוב אין חוזרים לכלל טומאת נבילה.

ויש להקשות: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שחתיכות שפלטתו סכין לשיטת ר' ישמעאל נמי [גם כן] לא בטיל [בטל] אצל העור — מובן הדבר, שכן רב הונא שאמר כי לפי ר' יהודה כינוס הדברים בידי אדם מחשיב את הדבר, ומטמא, הרי זה כדעת ר' ישמעאל הסבור שפליטת סכין אינה מבטלת.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שפלטתו סכין לר' ישמעאל בטיל [בטל], וגם כינוס בידי אדם אינו מחשיב את הדבר לכלל טומאה, דברי רב הונא שאמר כי לשיטת ר' יהודה מועיל כינוס גם בזמן שפלטתו סכין, ואין העור מבטלם, כשיטת מאן [מי] הם נאמרו?

אלא יש לחזור מההסבר שנאמר מקודם בשיטת ר' ישמעאל ולומר כי לעולם גם בזמן שפלטתו סכין לשיטת ר' ישמעאל לא בטיל [לא בטל], ואילו רב הונא האומר שהעור מבטל את שני חצאי זיתי בשר הנבילה שעליו, אמר את דבריו כשיטת ר' עקיבא. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך היא שיטת ר' עקיבא, ולא נצרך רב הונא להשמיע את דבריו!

ומשיבים: נצרך רב הונא לומר את דבריו, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: כי קאמר [כאשר אמר] ר' עקיבא את שיטתו שהעור מבטל את חתיכות הבשר שעליו, הני מילי [דברים אלה] אמורים רק בזמן שפלטתו סכין, אבל בזמן שפלטתו חיה — לא בטיל [אינו בטל], לכך

קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שטעמא [טעם] שיטת ר' עקיבא הוא מפני שהעור מבטלן, ומשום כך, לא שנא [אינו שונה] אם פלט חיה, ולא שנא [ואינו שונה] אם פלט סכין, כדקתני סיפא [כמו ששנה בסופה] של אותה ברייתא: מפני מה ר' עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן.

א משנה אלו הם בעלי החיים שדין עורותיהן כדין בשרן לענין הטומאה: עור של האדם המת, הריהו כבשר המת, ומטמא. וכן עור חזיר של ישוב (חזיר בית) שהוא רך ונאכל לגוים, הריהו נחשב כבשר החזיר, ומטמא טומאת נבילות כבשר החזיר. ר' יהודה אומר כי אף עור חזיר הבר נחשב כבשרו, ומטמא טומאת נבילות.

ועור חטרת (חטוטרת, דבשת) של הגמל הרכה, שעדיין לא התקשה, הריהו נחשב כבשר, ומטמא. וכן עור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת (רחם) של הנקיבה, ועור השליל (העובר שבמעי אמו), הנמצא בה בשעת שחיטה, ועור של תחת האליה (זנב) הכבשה, ועור של ארבעת השרצים הבאים (שמכלל שמונת השרצים המטמאים במותם, האמורים בתורה "החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת". ויקרא יא, כט—ל), שעורם רך: האנקה, והכח, והלטאה, והחומט. שבכל אלה העורות שנמנו דינם כדין הבשר, ומטמאים. ר' יהודה אומר כי עור הלטאה דינו כדין עור החולדה (ה"חולד" האמור בתורה), שאינם נחשבים כבשר לענין טומאה.

וכולן, כל העורות האלה שצויינו למעלה כמי שדינם כבשר, בזמן שעבדן כדרך שמעבדים עור, או ששטחם על הקרקע והילך בהן (עליהם) שיעור זמן שיש בו כדי עבודה (עיבוד העור) — הריהם טהורין, שכן בכך יצאו מכלל בשר ונהיו לעורות גמורים. חוץ מעור האדם שנשאר טמא אף באופנים הללו. ר' יוחנן בן נורי אומר כי עורותיהם של כל שמונה השרצים הנזכרים בתורה, יש להן דין עורות, ולא דין בשר, ואין הם מטמאים.

ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו כי עור אדם נחשב כבשרו לענין הטומאה, ועל כך אמר עולא: דבר (מדין) תורה עור של אדם הריהו טהור, ומה טעם אמרו חכמים שהוא טמא? גזירה היא שמא יעשה אדם מעורות אביו ואמו שמתו שטיחין, ולכן חכמים גזרו עליהם טומאה כדי שלא יעשו כן.

ואיכא דמתני לה [ויש ששונים אותה הלכה של עולא] לא על תחילת משנתנו אלא אסיפא [על הסוף] ששנינו בה: וכל העורות כולן שנמנו במשנתנו כמי שיש להם דין בשר, בזמן שעיבדן או ששטחם על הקרקע והילך בהן שיעור זמן כדי עבודה — טהורין, חוץ מעור אדם, שטמא אף באופנים אלה. ועל כך אמר עולא: דבר תורה עור אדם שעבדו — טהור, ומה טעם אמרו חכמים שהוא טמא? גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין.

ומעירים: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה אותה הלכה על התחלת משנתנו, שעניינה עור שלא עובד], ולמדנו איפוא שגם עור דק טומאתו מדברי חכמים, ולא מדין תורה — כל שכן שהוא שונה אותה הלכה אסיפא [על סוף משנתנו בעור שעובד], שטומאתו של עור האדם מדברי חכמים ולא מדין תורה. ואולם מאן דמתני אסיפא [מי ששונה אותה על סוף משנתנו], נדייק מדבריו: דווקא עור אדם שעובד מקבל טומאה רק מדברי חכמים, אבל ארישא [בראשה של המשנה] העוסקת בעור שלא עובד — הריהו טמא בטומאה דאורייתא [שמן התורה].

ג ועוד שנינו במשנתנו שנחלקו תנאים בדינו של עור חזיר, שלדעת חכמים אין עור חזיר נחשב כבשר לענין הטומאה אלא עור חזיר של ישוב, ואילו לדעת ר' יהודה אף עור חזיר הבר נחשב כבשר. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, חכמים סבור] כי האי [זה, עור חזיר הבר] הוא אשון [קשה], ולכן אין הוא נחשב כבשר, ואילו האי [זה, עור של ישוב] הוא רכיך [רך], ולכן הוא נחשב כבשר. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יהודה, סבור] כי האי נמי רכיך [זה, עור חזיר הבר, גם כן רך], ולכן הוא נחשב כבשר.

ד עוד שנינו במשנתנו כי עור חטרת (חטוטרת, דבשת) של גמל הרכה נחשב כבשר לענין הטומאה. ושואלים: וכמה, מה משך הזמן שנקרא הוא גמל הרכה, ודין עורו כדין בשרו? אמר עולא, אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה משא.

ובבירור דברי ר' יהושע בן לוי הללו בעי [שאל] ר' ירמיה: אם הגיע זמנה של הגמל לטעון ואולם עדיין לא טענה בפועל, מהו דין עורו של הגמל? ועוד בעי [שאל] אביי בבירור דברי ר' יהושע בן לוי: גמל זה שעדיין לא הגיע זמנה לטעון, ואולם טענה, מהו דין עורו? ואומרים כי שאלות אלה לא נפתרו ותיקו [תעמודנה] במקומן.

ועוד נמסר בענין זה של גמל הרכה, כי יתיב [ישב] ריש לקיש וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו]: כמה גמל הרכה? אמר ליה [לו] ר' ישמעאל בר אבא: הכי [כך] אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: תיב לקבלי [שב למולי]. כלומר, אמרת לי דבר חשוב, ואני מכבד אותך שתשב לידי.

וכיוצא בזה נמסר כי בזמן אחר יתיב [ישב] ר' זירא וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו] השאלה: כמה גמל הרכה? אמר ליה [לו] רבין בר חיננא: הכי [כך] אמר עולא, אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה. הוה קתני לה [היה רבין בר חיננא שונה אותה, את ההלכה הזו שוב לפני ר' זירא]. אמר ליה [לו] ר' זירא: פעם חדא הויא [אחת היה] לך, שכבר אמרת אותה כבר, ואין צורך לחזור.

ומעירים: תא חזי [בוא וראה] מתוך השוואת המעשים מה בין תקיפי ארעא דישראל [תקיפי ארץ ישראל] כריש לקיש שהיה מפורסם בחומרתו ותקיפותו לחסידי [לחסידי] ארץ בבל כר' זירא. שריש לקיש כיבד את זה שהשמיע דבר תורה, ואילו ר' זירא השיב בחריפות לאותו חכם שהשמיעו דבר תורה.

ה ועוד שנינו במשנתנו כי עור הראש של עגל רך נחשב כבשר לענין הטומאה. ומבררים: כמה משך הזמן שהוא נקרא עגל הרך? עולא אמר: בן שנתו. ר' יוחנן אמר: כל זמן שיונק. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמי בית המדרש]: היכי קאמר [איך אמר] עולא בדיוק את דבריו, האם כוונתו לעגל שהוא בן שנתו והוא גם עגל שיונק.