והדר מייתי לה [ואחר כך מביא, לומד אותה] את ההלכה בעניינם של המשקים היוצאים מפירות הערלה, מגזירה שווה של המלים "פרי" האמור באיסור ערלה ("וערלתם ערלתו את פריו". ויקרא יט, כג), ו"פרי" הנאמר במצות בכורים ("ולקחת מראשית כל פרי האדמה". דברים כו, ב). ללמדנו שכשם שאין בביכורים דין המשקים כדין הפירות אלא בזיתים וענבים, כך הוא גם בדינם של המשקים היוצאים משאר פירות לענין ערלה, שאין חייבים מלקות על שתייתם.

א ושנינו במשנתנו בין הדברים המצטרפים עם הבשר להשלים שיעורו לענין טומאת אוכלים, אף שהם עצמם אינם נאכלים, את האלל. ונחלקו חכמים מאי [מה] טיבו של האלל. שר' יוחנן אמר כי הכוונה היא למרטקא [גיד השדרה והצוואר], וריש לקיש אמר שהכוונה היא לשאריות בשר הנותרות על העור לאחר שפלטתו (חתכה) הסכין את הבשר מן העור.

מיתיבי [מקשים] על פירושו של ריש לקיש מן הכתוב "ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כולכם" (איוב יג, ד), ובאה בו המלה "אליל" בכתיב חסר "אלל". בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת ר' יוחנן שאומר] שהכוונה היא למרטקא — היינו [זהו] שטען איוב נגד חבריו האומרים לו דברים שאין בהם תועלת לו, שהריהם כבאים לרפא את המרטקא דלאו בר [שלא בן] רפואה הוא, אלא למאן דאמר [לשיטת ריש לקיש שאומר] כי הכוונה היא לבשר שפלטתו סכין, והלא בשר שכזה בר [בן] רפואה הוא, שהבשר המתדלדל מן החי, ניתן לאיחוי!

ומשיבים: במשמעות המלה "אלל" דקרא [שבמקרא] מוסכם על הכל, ואף לדעת ריש לקיש, שהכוונה היא לגיד השדרה והצוואר, דכולי עלמא לא פליגי [שכן בכך הכל אינם חלוקים], שכך הוא בלשון מקרא. ואולם כי פליגי [כאשר חלוקים] ר' יוחנן וריש לקיש הרי זה בפירוש המלה "אלל" דמתניתין [של משנתנו], בלשון חכמים, ולדעת ריש לקיש משמעה הוא בשר שפלטתו סכין.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו שר' יהודה אומר כי האלל של הנבילה המכונס במקום אחד, אם יש בו שיעור כזית הנמצא במקום אחד — חייבין עליו אם אכלוהו משום נבילה, ואם נגעו בו ונכנסו למקדש, משום ביאת מקדש בטומאה, ובהסבר דברי ר' יהודה אלה אמר רב הונא: ואין מדובר אלא אם אדם הוא זה שכנסו לאלל זה במקום אחד, ולא שהתכנס האלל מאליו או על ידי תינוקות. שכיון שכינסו, גילה בכך דעתו שהריהו מחשיבו כבשר. ומעתה יש לומר:

בשלמא למאן דאמר [נניח, מובן הדבר, לדעת מי שאומר, ריש לקיש] כי הכוונה היא לבשר שפלטתו סכין — היינו [זהו] הטעם לשיטת ר' יהודה דכי איכא [שכאשר יש] מן האלל המכונס (בידי אדם) שיעור כזית, מיחייב [הריהו מתחייב] על כך, שהרי החשיבו לבשר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ר' יוחנן] שהכוונה היא למרטקא — גם כי איכא [כאשר יש] אלל בשיעור כזית במקום אחד, מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? והלא האלל עץ בעלמא [סתם] הוא, שאינו ראוי למאכל!

ומשיבים: אכן אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה לא פליגי [אינם חלוקים ר' יוחנן וריש לקיש], והכל מודים כי לדעת ר' יהודה האלל הוא בשר שפלטתו סכין. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] ר' יוחנן וריש לקיש בפירוש המלה "אלל" אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] נחלקו. שר' יוחנן אמר כי לדעת חכמים מרטקא נמי [גם כן] מצטרף להשלים לשיעור כביצה לטומאת אוכלים. ואילו ריש לקיש אמר כי אמרו חכמים את דבריהם דוקא בבשר שפלטתו סכין, אבל במרטקא סבורים חכמים כי לא מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה.

ומבררים: האי [זה] הבשר שפלטתו סכין ששנינו בו שהריהו מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה, היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אי [אם] מדובר באופן דחשיב עליה [שחשב עליו] לאוכלו — מדוע אמרו שאינו נחשב לענין הטומאה אלא רק מצטרף לבשר, אפילו באנפי נפשיה [בפני עצמו] יהא מיטמא, כשאר אוכלים! ואי [ואם] דלא חשיב עליה [שלא חשב עליו] לאוכלו — מדוע מצטרף לבשר לענין טומאת אוכלים, והרי בטוליה בטליה [ביטל אותו] במחשבתו מכלל מאכל!

ואומרים כי ר' אבין ור' מיישא תירצו שאלה זו, חד [אחד] מהם אמר שמדובר באופן שעל מקצתו של הבשר שפלטתו הסכין חישב עליו לאוכלו, ולא פירש באיזה חלק מבשר זה היתה מחשבתו. ולכך אין בשר זה שעל העור מטמא, שהרי לא חשב על כולו לאוכלו. ואולם אותו מקצת שחשב עליו לאוכלו, מצטרף לבשר להשלים שיעורו לכביצה.

וחד [ואחד] מהם אמר שמדובר באופן שלא חישב האדם כלל על בשר זה שעל העור לאוכלו, ואולם מקצתו של אותו בשר שעל העור בתחילה פלטתו חיה (כגון כלב) שנשכה את הבהמה, ואחר כך שחט אדם את הבהמה ואת מקצתו האחרת של בשר זה שעל העור פלטתו הסכין שבידי אדם. ואין אנו יודעים איזה חלק הוא זה שפלטתו החיה ואיזהו החלק שפלטו האדם. שהחלק שפלטתו החיה לא ביטל אותו מדעתו מכלל אכילה, ומאחר ואין אנו יודעים איזה הוא חלק זה, לכך אין בשר זה מטמא, אולם הוא מצטרף לשאר הבשר.

ב שנינו במשנתנו כי הקרנים מצטרפות לבשר להשלימו לשיעור לענין טומאת אוכלים, ובענין זה מביאים מה שתנן התם [שנינו שם במשנה במסכת טהרות] כי החרטום (מקור) והצפרנים שבעוף מיטמאין אם נגע בהם שרץ, ואם טמאים הם ונגעו באוכלים טהורים הריהם מטמאין אותם (שכן הם נחשבים כיד לענין שתיכנס ותצא הטומאה על ידם) ומצטרפין לשיעור כזית לענין טומאת העוף הטהור, ולשיעור כביצה לענין טומאת אוכלים. ותוהים: והלא החרטום עץ בעלמא [בלבד] הוא, ומדוע הוא מצטרף עם הבשר כאוכל?

אמר ר' אלעזר בהסבר הדברים כי מדובר כאן בחרטום התחתון. ומקשים: והרי החרטום התחתון נמי [גם כן] עץ בעלמא [בלבד] הוא! אמר רב פפא: אין הכוונה אלא לחלק החרטום התחתון של עליון, כלומר, הקרום הבשרי שבתוך הפה הדבוק לחרטום העליון לאורכו.

וכן מה ששנינו שם כי הצפרנים מצטרפות אמר ר' אלעזר כי אין הכוונה לציפורניים עצמן, אלא למקום שורשי הציפורניים, המובלעים בבשר.

וכן מה ששנינו במשנתנו כי הקרנים מצטרפות לבשר לענין שיעור טומאת אוכלים, אמר רב פפא כי הכוונה היא במקום שחותכין את הקרניים ויוצא מהן דם ולא למעלה שהוא קשה לגמרי.

ג שנינו במשנתנו כי כיוצא בו (בבשר המטמא טומאת אוכלים ואין הוא מטמא טומאת נבילות) הוא השוחט בהמה טמאה לצורך גוי, ועדיין הבהמה מפרכסת, ש

מטמאה טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבילות. ובענין זה אמר ר' אסי כי יש מן החכמים ששונין בדין טומאת הבהמה שנשחטה ועודה מפרכסת כך: ישראל בזמן ששחט בהמה טמאה, וכן גוי בזמן ששחט בהמה טהורה — אין די בעצם שחיטתה שתהא הבהמה נחשבת כאוכל (לקבלת טומאת אוכלים), אלא צריכין השוחטים את הבהמה לחשוב מחשבה שתהא נאכלת (לגוי) כפי שהיא עתה, וכן יש צורך בהכשר מים (או שאר המשקים המכשירים לקבל טומאה), הבאים ממקום אחר, שאין דם השחיטה של בהמה זו מכשירה לקבל טומאה, כיון שהרי זו דם הבאה מהשחיטה הראויה.

ותוהים: הכשר משקים לשם קבלת טומאת אוכלים למה לי? והלוא סופו של בשר בהמה זו, לכשתמות, לטמא טומאה חמורה (טומאת נבילה), וכלל הוא בדיני טומאה כי כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה, לא בעי [צריך] הכשר, והריהו מקבל טומאת אוכלים אף בלא שהוכשר בנתינת משקה עליו.

דתני דבי [שכן שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל על הנאמר בדין הכשר משקים "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה, צריכין הכשר. אף כל דבר מאכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר. יצא מכלל זה הדבר שסופו לקבל טומאה חמורה (כטומאת הנבילה) שאין צריך הכשר משקים כדי לקבל טומאת אוכלים.

וכן תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מפני מה אמרו חכמים כי נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילה, על מנת שתטמא, ואולם אינה צריכה הכשר משקים? מפני