ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] רבא לרב מרי בר רחל שאסור בשר השחוטה, מפני שכך עולה מדברי שמואל, שכן אמר שמואל כי המליח (הדבר המלוח) הרי הוא נחשב כרותח, וכמו כן הדבר הכבוש הרי הוא נחשב כמבושל. ולכך בשר השחוטה שנמלח עם בשר הטריפה, נחשב כאילו התבשל איתו!

ומשיבים: אי [אם] היה פוסק לו מתוך דברי שמואל, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא לענין דמן, וכגון שנמלחו בכלי שאינו מנוקב, שבשר השחוטה אסור משום שלאחר שסיים לפלוט את דמו הריהו חוזר ובולע מדם הטריפה. אבל כאשר נמלח בשר שחוטה עם בשר טריפה בכלי נקוב (שאין חשש לבליעת דם), אף משום צירן ורוטבן של בשר הטריפה, לא ייאסר בשר השחוטה, לכך קמשמע לן [הוא, רבא משמיע לנו] שנאסר בשר השחוטה משום ציר ורוטב בשר הטריפה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בדינו של דג טהור שמלחו עם דג טמא שהוא מותר. מאי לאו [האם אין] המדובר במקרה שהיו שניהן מלוחין, ונלמד שהדג הטהור אינו נאסר מפני הציר של הדג הטמא, ושלא כדברי רבא! ודוחים: לא, מדובר כגון שהיה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל (שאינו מלוח). ולכך הדג הטהור אינו נאסר מפני הציר של הדג הטמא, שכיון שהוא תפל אין יוצא ממנו כלל ציר.

ומקשים על הסבר זה: והא [והרי] אין להעמיד כן את הדברים, שכן מדקתני סיפא [ממה ששנה התנא בסוף, בהמשך דבריו] אבל אם היה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל הרי זה מותר, מכלל הדברים אתה לומד דרישא [שההתחלה] באופן ששניהם מלוחין עסקינן [עוסקים אנו]! ודוחים: לא, אין המשך הדברים עוסק במקרה אחר, אלא פרושי קא [פירוש הוא] מפרש את הנשנה מקודם, וכך יש לקרוא את הדברים: דג טהור שמלחו עם דג טמא — מותר, כיצד? כגון שהיה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל.

ואומרים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את הדברים, דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך] לומר שרישא [ההתחלה של הברייתא] מדברת באופן ששניהם מלוחים, והסוף של הברייתא מדבר באופן שהדג הטהור מלוח והדג הטמא תפל — השתא [עכשיו] שהשמיענו כבר בהתחלה שאם שניהם מלוחים — שרי [מותר] הדג הטהור, כאשר הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל מיבעיא [נצרך] לומר שהטהור מותר?!

את הראיה הזו דוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זה, לא שייך, אין זו ראיה], שאפשר לומר שבתחילת הברייתא מדובר במקרה ששניהם מלוחים, ובסוף מדובר כשהטהור מלוח והטמא תפל, ובאשר לשאלה מדוע יש צורך לשנות את הסוף אחר שכבר נשנתה ההתחלה של הברייתא — תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את הסוף כדי לגלות לנו מה ענינה של ההתחלה], דלא תימא [שלא תאמר] שרישא [ההתחלה] מדברת כשה דג הטהור מליח והדג טמא תפל, ותסיק מכאן: אבל אם היו שניהם מלוחין — אסור, לכן תנא סיפא [שנה התנא את הסוף] בו מדובר בדג טהור מליח ובדג טמא תפל, ומכלל הדברים נלמד דרישא [שההתחלה] מדברת בשניהן מלוחין, ואפילו הכי [כך] שרי [מותר].

ומציעים עוד, תא שמע מסיפא דסיפא [בוא ושמע מסופה של סופה של הברייתא] ראיה שלא כהוראתו של רבא, שכן שנינו בה: אבל אם היה הדג הטמא מליח והדג הטהור תפל — הדג הטהור אסור באכילה. ונדייק בדברים הללו: דווקא באופן זה שהדג הטמא מליח והדג הטהור תפל הוא שאסור הדג הטהור, הא [הרי] אם היו שניהן מלוחין — שרי [מותר] הדג הטהור, ושלא כדברי רבא!

ודוחים: אין ללמוד כן, וטעם הדבר שנשנו הדברים בסוף סופה של הברייתא באופן זה, כי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בהתחלה] טהור מליח וטמא תפל, לכך תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] טמא מליח וטהור תפל, ואין מכאן להוכיח שלא כרבא.

א (סימן לזכור על ידו שלוש הלכות שאמר שמואל שתובאנה בהמשך, שהן: בישרא [בשר], בדרך הוצאת הדם מן הבשר; דמנח [שמונח], בדין הנחת בשר מלוח על גבי כלי; נפקותא [יציאה] בדין שבירת מפרקתה של בהמה קודם יציאת נפשה).

אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי האיסור שיש בדמו, אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו (שוטפו במים) יפה יפה. אתמר [נאמר] בדרך המליחה הראויה של הבשר שרב הונא אמר: מולח ומדיח אותו במים, ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנה] מדיח ומולח ומדיח. ואומרים כי לא פליגי [אין הם חלוקים] כי הם מדברים במקרים שונים: הא [זה] שאמר רב הונא שמולח ומדיח — בזמן דחלליה בי טבחא [שכבר רחצוהו את הבשר בבית השוחט], ואין צורך להדיחו שוב. ואילו הא [זה] ששנו בברייתא שיש להדיח את הבשר לפני המליחה — בזמן דלא חלליה בי טבחא [שלא רחצוהו בבית השוחט]. ועוד באשר לדרך המליחה, רב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחא גללניתא [היה מולח אותו, את הבשר, במלח גס], ומנפיץ ליה [ואחר כך מנפץ, מנער אותו] מן הבשר.

ועוד בהלכות מליחה, אמר רב משרשיא: אין מחזיקין אין מניחים שיש דם בבני מעיים, ולכך אם לא נמלחו, אין הם נאסרים. ומעירים: תרגמא [תרגם, הסבר את דבריו] שהם מוסבים אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא [על הכרכשת, ועל המעיים, ועל היקף המעיים הגדול].

ב והלכה נוספת אמר שמואל: אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב, שבאופן זה יכול הדם היוצא מן הבשר על ידי המליחה לצאת אל מחוץ לכלי. אבל בכלי שאינו מנוקב, נאסף הדם בשולי הכלי, ויחזור וייבלע בבשר.

ונמסר כי רב ששת מלח ליה גרמא גרמא [היה מולח אותו, את הבשר, עצם עצם, חתיכה חתיכה בנפרד]. ושואלים: תרי מאי טעמא [שנים יחד מה טעם] לא מלח? הרי זה משום דפריש מהאי ובלע האי [שפורש הדם מזה ובולע זה], אם כן הוא, בחד נמי [אחד גם כן], הדם פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא [פורש מזה הצד ובולע זה הצד]! אלא לא שנא [אין זה שונה], שגם בכמה חתיכות בשר הנמלחות ביחד אין מקום לחשש שיצא הדם מזה וייבלע בזה.

ג ועוד הלכה אמר שמואל, משום [בשם] ר' חייא: השובר מפרקתה של בהמה לאחר שחיטתה אבל קודם שתצא נפשה — הרי זה בכך מכביד את הבשר שכן בשעת שחיטתה הבהמה עסוקה בהוצאת דם, ובשעה שנשברת מפרקתה היא מאבדת את כוחותיה ואינה מוציאה עוד מדמה, ונשאר הדם בתוכה, דבר הגורם לתוספת כובד במשקלה. ובמעשה זה הריהו גוזל את הבריות משום שמבליע דם באברים, והם קונים ממנו בשר במשקל מסויים, שיש בו בתוכו חלק גדול מן הרגיל של דם.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמי בית המדרש שאלה בהבנת דברי שמואל: היכי קאמר [כיצד הוא אמר] את דבריו, האם אמר שהשובר את מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הריהו מכביד את הבשר, ונמצא שבכך הוא גוזל את הבריות משום שהוא גורם שמבליע דם באברים. ומכאן נסיק כי הרי כאן איסור אחד ומשום גזל הבריות, הא [הרי] נלמד מכאן כי אם הוא עושה כן לדידיה, שפיר דמי [לו עצמו, נחשב הדבר יאה, שמותר לעשות כן]. או דלמא [שמא] שני איסורים לפנינו, שכך אמר שמואל כי השובר את מפרקתה של הבהמה קודם שתצא נפשה הריהו מכביד את הבשר, והדם שוב לא יצא ממנה, והריהו נאסר בכך לאכילה. וכן שגוזל את הבריות. ואם עשה כן לדידיה נמי [לו עצמו גם כן] אסור הדבר. שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה ללא פתרון.

ד משנה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן שאוכל עליו — אינו עובר בזה על איסור לא תעשה שמן התורה.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי אין בהעלאת עוף וגבינה על שולחן אחד שאוכלים בו משום עבירה מן התורה, ונדייק מכאן: בהעלאה כשלעצמה אין איסור מן התורה, הא [הרי] נדייק מכאן שאם אוכלו לעוף עם הגבינה — עובר בלא תעשה מן התורה, ושמע מינה [למד מכאן] כי איסור אכילת בשר עוף בחלב הוא דאורייתא [מן התורה], ושלא כדעת ר' עקיבא הסבור כי איסור אכילת בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן! ודוחים: אין זו ראיה, שכן אימא [אמור, פרש] כך את דברי משנתנו: המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא בכך לידי לא תעשה, שאף אם יאכל את בשר העוף עם הגבינה, אין הוא עובר על איסור מן התורה, וכשיטת ר' עקיבא.

ו משנה כל בשר בהמה טהורה (ולאו דווקא גדי, האמור בתורה) בכל חלב בהמה טהורה (ולאו דווקא בחלב האם) — הרי זה אסור לבשל מן התורה. ואם עבר ובישל — אסור בהנאה. ואולם בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה — מותר לכתחילה לבשל, ומותר בהנאה (שיכול למוכרו לגוי, וליהנות מדמי המכירה). ר' עקיבא אומר: חיה ועוף בבישול בחלב אינם אסורים מן התורה, שכן נאמר באיסור בשר בחלב "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלש פעמים (שמות כג, יט. שם לד, כו. דברים יד, כא), והמלה "גדי" הנאמרת שלוש פעמים מלמדת שלושה מיעוטים: פרט לחיה, ופרט לעוף, ופרט לבהמה טמאה, שכל אלה אין בשרם אסור מן התורה בבישול בחלב.

ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר "לא תאכלו כל נבלה" (דברים שם), ונאמר באותו כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", ללמד: את בעל חיים זה שהוא אסור משום (שנוהג בו דין) נבלה, אסור לבשל בחלב. ומעתה, עוף שאסור משום נבלה, יכול שגם הוא יהא אסור לבשל בחלב? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "בחלב אמו" — יצא עוף שאין לו חלב אם.

ז גמרא שנינו במשנתנו כי כל בשר בהמה טהורה בכלל איסור בשר בחלב, ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' אלעזר: שכן אמר קרא [הכתוב]: "וישלח יהודה את גדי העזים" (בראשית לח, כ),