פקתא [בקעה] של ערבות, שלא היו מים מצויים שם: כגון אתון [אתם], דלא שכיחי לכו מיא [שאין מצויים לכם מים], משו ידייכו מצפרא, ואתנו עלייהו לכולא יומא [נטלו ידיכם מן הבוקר, והתנו עליהם לכל היום]. ומתוך הוראת ר' אבינא איכא דאמרי [יש שאומרים] שלדעתו בשעת הדחק (כגון במקום שלא מצוי בו מים, וכפקתא דערבות) — אין [כן] יש לנהוג כך, ואולם בשלא בשעת הדחק — לא נוהגים כן, ונמצא איפוא כי פליגא [חלוקה] שיטתו של ר' אבינא על שיטת רב שהתיר לנהוג כן בכל האופנים. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שר' אבינא הורה כן אפילו שלא בשעת הדחק נמי [גם כן], ונמצא איפוא כי היינו [זהו] כשיטתו של רב.

א ועוד בדיני נטילת ידים, אמר רב פפא: האי אריתא דדלאי [זו תעלת ההשקיה], שנהגו בהשקיית שדותיהם, שהיו מושכים מים מן הנהר באמצעות תעלות המובילות את המים אל השדות, ואת המים מן הנהר אל התעלות היו דולים בדליים — אין נוטלין ממנו (ממימי התעלה) לידים, וטעם הדבר: משום שהמים הללו לא אתו [אינם באים] מכח גברא [אדם], אלא מזרימת המים שבצינור. ואולם אי מיקרב לגבי דולא [אם קרוב הנוטל ידיו אצל הדלי], ובאופן דקאתו [שבאים] המים על ידיו מכח גברא [האדם] הדולה מן הנהר נוטלין ממנו לידים.

ואי בזיע דולא [ואם מנוקב הדלי] בו נשאבים המים מן הנהר, בשיעור שבכדי כונס משקה (שאם יונח הכלי על הנהר, חודרים לתוכו מים), ובשעה שדולה מים מהנהר בדלי זה, מילף לייפי [דבוקים, מחוברים] המים שבדלי אל מי הנהר, שחלק מהם שב לאחור אל הנהר — המים שבדלי נחשבים כמחוברים למי הנהר, ולכך מטביל בה את הידים. אולם כלי שניקב בשיעור זה אינו כשר אלא לטבילת ידים, ואולם אין נוטלים ידים מכלי שכזה, שכן אין הוא נחשב עוד כ"כלי", שכך אמר רבא: כלי שניקב בשיעור שהוא כונס משקה — אין נוטלין ממנו לידים.

ב ועוד בדין הכלי הראוי לנטילת ידים אמר רבא: כל כלי שאין בו מים בשיעור רביעית — אין נוטלין ממנו לידים. ושואלים על כך: איני [האמנם כן] הורה רבא, והאמר [והרי אמר] רבא כי כל כלי שאין בו נפח שיהא מחזיק (מכיל) רביעית מים — אין נוטלין ממנו לידים, ומכאן יש לדייק: כל כלי שאין בו שיעור כזה — איננו כשר לנטילה. הא [הרי] אם הוא מחזיק שיעור רביעית, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בו] עכשיו רביעית מים הוא כשר לנטילה ממנו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמר רבא שצריך שיהיה בכלי מים בשיעור רביעית — מדובר לענין נטילת ידים של חד [אחד], שכל הבא ליטול ידיו, צריך שיהיה בכלי שיעור זה. ואילו הא [זה] שאמר רבא שדי שיש בכלי שיעור רביעית, אף שאין בו רביעית מים בפועל — מדובר לענין נטילת ידים של תרי [שנים], שבתחילה היו בכלי זה מים בשיעור רביעית, ברם לאחר שהראשון נטל ידיו מכלי זה, לא נותרו בכלי מים בשיעור רביעית, ובכל זאת יצא השני ידי חובתו בנטילה מכלי זה, שכן המים הנותרים הינם כהמשכם של המים הראשונים שהיו ראויים לנטילה ("שיירי טהרה"). דתניא [שכן שנינו בדברי תנאים]: מי נטילה ששיעורם רביעית — נוטלין מהם לידים לאדם אחד, ואפילו לשנים.

ג ועוד בענין הכלי לנטילת ידים, אמר ליה [לו] רב ששת לאמימר בשאלה: האם קפדיתו אמנא [אתם מקפידים על הכלי] לנטילת ידים שיהיה שלם? אמר ליה [לו] בתשובה: אין [כן]. חזר ושאלו: האם מקפידים אתם אחזותא [על המראה] של המים, שיהיה מראם כמראה מים? אמר ליה [לו] אמימר: אין [כן]. הוסיף רב ששת ושאל: האם מקפידים אתם אשיעורא [על השיעור] של המים שיהיה רביעית, ולא פחות מכך? אמר ליה [לו] אמימר: אין [כן].

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן שונה את תשובת אמימר לרב ששת, שהכי [כך] אמר ליה [לו]: אמנא ואחזותא [על הכלי ועל המראה] — קפדינן [אנו מקפידים], ואולם אשיעורא [על השיעור] — לא קפדינן [אין אנו מקפידים]. דתניא [שכן שנינו בדברי חכמים]: מי רביעית נוטלין מהם לידים לאדם אחד, ואפילו לשנים. הרי שאין צורך ברביעית מים לכל אחד. ודוחים:

ולא היא, אין מכאן ראיה, כי שאני התם [שונה, מיוחד, שם] הדין, שאין צורך ברביעית מים לנוטל השני, משום דקאתו [שבאו] המים משירי טהרה. כיון שמתחילה היה בהם שיעור הראוי לטהרה.

ובענין נפח הכלי לנטילת ידים, נמסר כי אתקין [התקין] רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא [כלי נטילה העשוי זכוכית בן, שיש בו, שיעור רביעית]. וכן אתקין [התקין] רב אשי בעיר הוצל כוזא בת רביעתא [כלי נטילה העשוי חרס בן רביעית].

ד ועוד בדיני הכלי הראוי לנטילת ידים, אמר רבא: מגופת (מכסה) חבית שעמד אדם ותקנה (התקין אותה) שתשמש לנטילת ידים. שחקק בתוכה, כדי שתוכל המגופה לשמש כבית קיבול לרביעית מים — נוטלין ממנה לידים, אף שמעיקרה לא נועדה המגופה לשם כך. ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך]: מגופת חבית שתקנה — נוטלין ממנה לידים. וכיוצא בדבר חמת וכפישה שהן נאדות של עור שתקנן שישמשו לנטילת ידים — נוטלין מהם לידים. שמעיקרם נועדו לשמש ככלים לנוזלים. ואולם שק וקופה, אף על פי שמקבלים, כלומר, שהם יכולים להכיל בתוכם מים — אין נוטלין מהם לידים. שכן אין עיקר תפקידם להכיל מים בתוכם, לפי שרובם אינם ראויים לכך.

ה למעלה התבררו דיני נטילת ידים. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: מהו הדין, האם מותר לאכול פת במפה (פיסת בד, כמטלית) הנתונה על ידו, ובלי ליטול ידיים? וצדדי השאלה: מי חיישינן דלמא נגע [האם חוששים אנו שמא יגע] בידיו בפת, אף שנתונה עתה מפה עליהן. ולכך הריהו צריך נטילת ידים, אף באופן זה. או שמא לא חוששים לדבר זה, ודי בנתינת המפה על ידיו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: וכשנתנו לו לר' צדוק בחג הסוכות, אוכל ששיעורו הוא פחות מכביצה — היה נוטלו במפה שעל ידיו, והיה אוכלו חוץ לסוכה (שלדעתו אין אדם חייב בחג הסוכות באכילת אוכל בשיעור כזה דווקא בסוכה), ואין הוא מברך אחריו ברכת המזון, שאין זו אכילה שיש בה שביעה. ונדייק מכאן: מאי לאו [האם לא] נלמד מכאן כי הא [הרי] שאם היה אוכל בשיעור כביצה — בעי [צריך] היה נטילת ידים, אף שאכל במפה על ידיו.

ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] כך יש לדייק: הא [הרי] אם היה זה אוכל ששיעורו כביצה — בעי [צריך] לאוכלו דווקא בסוכה, ובעי [וצריך] לברך אחר אכילתו ברכה, ברכת המזון, אך אפשר לומר שניתן לאכול אותו במפה, ובלא נטילת ידים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר כי שמואל אשכחיה [מצא] את רב דקאכיל [שהוא אוכל] במפה על ידיו, ובלא נטילת ידים. אמר ליה [לו] שמואל לרב: