ור' שמעון פוטר ממלקות, שאינו לוקה אף לא על אחד מאיסורים אלה.

ודנים בשיטת ר' שמעון: מה נפשך [מה רצונך, באיזה אופן נסביר את דבריו]? שכן אי [אם] הוא סבור שיש בגידים בנותן טעם, וכמו כן הריהו סבור שאיסור חל על איסור — על האוכל גיד הנשה זה להתחייב סדרת מלקות אחת על אכילת בהמה טמאה, וכן ליחייב נמי [שיחייב גם כן] סדרת מלקות נוספת משום אכילת גיד הנשה. ואף אי [אם] ר' שמעון סבור שאין איסור חל על איסור — ליחייב [שיתחייב] מלקות לפחות משום אכילת דבר טומאה דקדים [שקדם] איסור זה לאיסור גיד הנשה. ואי [ואם] סבור ר' שמעון שאין בגידין בנותן טעם, ומשום כך אין הוא מתחייב מלקות על אכילת הגיד משום בשר בהמה טמאה — ליחייב [שיתחייב] מלקות משום אכילת גיד הנשה, שאסרה התורה את אכילתו אף שאין בו טעם!

אמר רבא בהסבר שיטת ר' שמעון: לעולם תפרש כי קסבר [סבור הוא] ר' שמעון שאין בגידים בנותן טעם, וחייב אדם על אכילת גיד הנשה של בעל חיים טהור, אף שאין בו בנתינת טעם. ואולם שאני התם [ושונה, מיוחד הוא שם, דין גיד הנשה בבהמה טמאה] דאמר קרא [שכן אמר הכתוב]: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ללמד: רק מי שגידו אסור באכילה ובשרו מותר באכילה, הוא זה שחל בו איסור גיד הנשה, יצתה (יצאה) זו הבהמה הטמאה, שאם נאסור את אכילת גיד הנשה שבה, יימצא איפוא בעל חיים זה שגם גידו אסור וגם בשרו אסור, ושלא כהגדרת איסור גיד הנשה.

א מקודם שנינו מחלוקתם של חכמים בדין האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ועתה מביאים ממה שאמר רב יהודה, אמר רב במחלוקתם של חכמים בדין האוכל גיד הנשה של בהמה טהורה שהיא נבלה ובשרה אסור באכילה. שר' מאיר מחייב את האוכל גיד הנשה שלה שתים (שתי סדרות של מלקות), כמי שעבר על שני איסורים, אכילת גיד הנשה ואכילת בשר נבילה, ואילו חכמים אומרים שאינו חייב אלא סדרת מלקות אחת, ומשום אכילת גיד הנשה. ואולם על אכילת בשר נבילה אינו חייב, שכן אין איסור חל על איסור.

ואולם מודים חכמים לר' מאיר בדין האוכל גיד הנשה של בהמת קרבן עולה ושל שור הנסקל, שהוא חייב שתים. שכן מחמת חומרת איסור אכילת עולה ושור הנסקל (שאסורים הם אף בהנאה) חל גם איסור אכילה על גיד הנשה שלהם.

ושואלים: ומאן האי [ומיהו זה] התנא הסבור שאמנם באיסור כולל (באופן שבו האיסור המאוחר מקיף יותר מהאיסור הראשון) — איסור חל על איסור לית ליה [אין לו, אינו סבור כן], ואולם האם איסור כולל, שיחול גם איסור גיד הנשה מתוך שחל עליו איסור חמור של עולה או שור הנסקל, כמו במקרה שלפנינו, באיסור חמור באופן שבו האיסור המאוחר חמור מהאיסור הראשון) אית ליה [יש לו], שהוא סבור שאיסור חל על איסור?

אמר רבא: שיטת ר' יוסי הגלילי היא, דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת זבחים]: אדם טמא שאכל בשר קדש, בין שהיה זה קדש טמא בין שהיה זה קדש טהור — הריהו חייב כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן עולה ויורד אם עשה זאת בשוגג.

ואילו ר' יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל את בשר קודש הטהור — חייב, אבל אדם טמא שאכל את בשר קודש הטמא — פטור, כיון שלא אכל אלא דבר טמא.

אמרו לו חכמים, החולקים עליו: לשיטתך, אף טמא שאכל את הטהור יהיה פטור, שהרי כיון שנגע בו בבשר הקודש, טמאהו בכך, ונמצא שאוכל דבר טמא!

ושואלים: שפיר קא אמרי ליה רבנן [יפה אמרו לו חכמים] לר' יוסי הגלילי, ומה הוא משיב על כך? ואמר על כך רבא: אכן באופן שבו נטמא טומאת הגוף (שנטמא האדם), ואחר כך נטמא בשר הקודש — כולי עלמא לא פליגי דחייב [הכל, ואף ר' יוסי הגלילי בכלל, אינם חולקים שהוא חייב], שכן איסור אכילת בשר הקודש בטומאת הגוף איסור חמור הוא שעונשו כרת, שכבר קדים [קדם] וחל איסור זה, ושוב אין הוא פוקע גם אם נטמא הקודש.

כי פליגי [כאשר נחלקו חכמים ור' יוסי הגלילי] הרי זה במקרה שנטמא הבשר קודם ונאסר באכילה, ואחר כך נטמא הגוף. ואלה טעמיהם: רבנן אית להו [חכמים יש להם, הריהם סבורים] שאף שבכלל אין איסור חל על איסור, הרי כאן איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף — איסור כולל הוא, דמגו דמיחייב [שמתוך שהוא מתחייב] באיסור זה על חתיכות בשר טהורות דעלמא [בכלל], הריהו מיחייב נמי [מתחייב גם כן] על חתיכה של בהמה טמאה. ואילו

ר' יוסי הגלילי לית ליה [אין לו] סברה זו האומרת שאיסור חל על איסור גם כשיש בו איסור כולל, משום שלדעתו "מגו" לא אמרינן ["מתוך" אין אנו אומרים].

ותוהים על שיטת ר' יוסי הגלילי: נהי [אם אמנם] שלדעתו איסור כולל לית ליה [אין לו, אין הוא מקבל], ואולם מכל מקום באיסור קל יש לומר שיבא איסור חמור יחול על איסור קל, ומאי ניהו [ומי הוא] איסור חמור זה? — טומאת הגוף, שהרי טומאת הגוף היא בעונש כרת, ותחול על האיסור הקל שבאכילת טומאת בשר!

אמר רב אשי בתשובה: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שטומאת הגוף חמורה יותר, דלמא [שמא] טומאת בשר חמורה יותר, שאף שעונשה אינו גדול כעונש טומאת הגוף, מכל מקום יש בה צד חומרה שאין בטומאת הגוף: דלית ליה [שאין לה] לטומאה זו אפשרות של טהרה באמצעות טבילה במקוה. מה שאין כן בטומאת הגוף, שיש לה טהרה.