ולא מהדרינן [ואין אנו מחזירים] אבידה בהסתמך על טביעות עינא [עין] של בעל האבידה המזהה אותה כשלו. ואולם השתא דשמעתינהו להני שמעתתא [עכשיו ששמעתי את כל השמועות הללו], שלא היה לבעלי האבידה סימן בדבר, אלא טביעת עין בלבד, ובכל זאת הותרו להם הדברים שאבדו להם, אף שהיה חשש איסור בהם, אמינא [אומר אני]: טביעות עינא עדיפא [טביעת עין עדיפה] מסימנים.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], היאך (איך) סומא (עיור) מותר בתשמיש המיטה עם אשתו, והלא יש לחשוש שמא זו היא אשה אחרת? ואף בני האדם הרואים, איך הם מותרין בתשמיש המיטה עם נשותיהן בלילה, בזמן שאינם רואים? אלא יש לומר כי הותר הדבר בהסתמך על טביעות עינא דקלא [טביעת עין, הכרה של הקול]. הכא נמי בטביעות עינא [כאן, בשמועות הללו, שהותרו דברים שיש בהם חשש איסור, גם כן הרי זה בהסתמך על טביעת עין].

אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: תדע שכך הוא, שטביעת עין עדיפה על סימנים, שכן אילו אתו בתרי ואמרי [יבואו שנים עדים ויאמרו] לפני בית הדין כי פלניא, דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא [פלוני, שזה סימנו וזה סימנו, הרג נפש] — לא קטלינן ליה [אין אנו הורגים אותו], שאין בסימניו כדי לזהותו בשלמות. ואולם אילו אמרי [אומרים] כי מזהים אנו שכן אית לן [יש לנו] טביעות עינא בגויה [טביעת עין בו] — על סמך עדות זו קטלינן ליה [הורגים אנו אותו].

וכן אמר רב אשי ראיה שטביעת עין עדיפה על סימנים: תדע, שאילו אמר ליה איניש לשלוחיה [לו אדם לשלוחו]: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה [קרא אלי את פלוני, שזה סימנו וזה סימנו] — ספק ידע ליה [מכיר, מזהה, אותו] השליח בכך, ספק לא ידע ליה [אין מכיר אותו], ואילו כאשר אית ליה טביעות עינא בגויה [יש לו טביעת עין בו] — כי חזי ליה, ידע ליה [כאשר רואה אותו, מכיר אותו].

א משנה הנוטל את גיד הנשה מן הירך, צריך שיחטט היטב בכל מקום בירך שבו נמצא הגיד, עד שיטול את הגיד כולו. ר' יהודה אומר: אין צורך לחטט אחר הגיד, אלא די בחיתוכו מלמעלה, בחלק שעל כף הירך כדי לקיים בו בכך מצות נטילה של גיד הנשה.

האוכל מגיד הנשה שיעור כזית — סופג (לוקה) ארבעים (חסר אחת) מלקות, ככל העובר על איסור תורה. אכלו את גיד הנשה כולו, ואולם אין בו בגיד זה כולו שיעור כזית, וכגון שבא מבהמה קטנה ביותר — חייב מלקות על כך. שכן גיד הנשה השלם נחשב בריה בפני עצמה, שחייבים על אכילתה אף בשיעור הקטן מכזית. היו לפניו שני גידי הנשה, של ירך ימין ושל ירך שמאל, ואכל מזה שיעור כזית ומזה שיעור כזית — סופג שמונים (שתי סדרות מלקות, שכל אחת בת ארבעים חסר אחת). ר' יהודה אומר: אינו סופג אלא סדרה אחת של ארבעים מלקות, על אכילת גיד הנשה של ירך ימין ולא על אכילת הגיד של ירך שמאל.

ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת חכמים יש ליטול את כל גיד הנשה, ואילו לדעת ר' יהודה די בנטילת החלק שעל כף הירך. ובענין זה מסופר כי אדם בשם בר פיולי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] החכם שמואל, להכין לו סעודה, וקא מנקר אטמא [והיה מנקר את הירך]. ולא היה מחטט אחר גיד הנשה, אלא הוה קא גאים ליה [היה חותך אותה], ממה שעל כף הירך, וכשיטת ר' יהודה. אמר ליה [לו] שמואל: חות ביה טפי [הכנס בו בירך יותר], וחטט כדי להוציא את כל גיד הנשה, השתא [עתה] אם לא חזיתך [ראיתיך] כיצד אתה נוטל את גיד הנשה, כי אז ספיתא [היית מאכיל] לי איסורא [איסור]!

אירתת [נפחד] בר פיולי זה מפני נזיפתו של שמואל, ונפל סכינא מידיה [סכין הניקור מידו] מרוב פחדו. אמר ליה [לו] שמואל: לא תירתת [אל תפחד], שכן אין אני חושד בכך שהינך עם הארץ (הנוהג כן מחוסר ידיעה) או רשע (הנוהג כן מתוך רשעותו), וודאי הינך נוהג כדרך שהורו לך. אולם אותו חכם דאורי [שהורה] לך לנהוג כן — כשיטת ר' יהודה אורי [הורה] לך, ואין אני פוסק כן.

ובהסבר הדברים אמר רב ששת: מאי דשקל [מה שנטל, חתך] בר פיולי היה אותו חלק גיד הנשה שחייבים מדאורייתא [מן התורה] ליטלו, לדעת ר' יהודה. ותוהים על דבריו: מכלל הדברים נלמד שאותו חלק ששייר בר פיולי ולא נטלו, חייבים ליטלו מדרבנן [מדברי חכמים] אף לדעת ר' יהודה. אלא מעתה, זה דאורי ליה [שהורה לו, לבר פיולי] לנהוג כפי שנהג, כמאן אורי ליה [כמי הורה לו], שהרי אף לדעת ר' יהודה חייבים למעשה ליטול את הכל!

אלא יש לתקן את נוסח הדברים, שכך אמר רב ששת: מאי דשקל [מה שנטל] בר פיולי היה חלק גיד הנשה שחייבים ליטלו מדאורייתא [מן התורה] לדעת הכל, חכמים ור' יהודה. ומאי [ומה] ששייר בר פיולי, הוא אותו חלק גיד הנשה שחייבים מדרבנן [מדברי חכמים] ליטלו, לשיטתם של חכמים במשנתנו, שהיא דעת ר' מאיר (כמובא בברייתא לעיל צב,ב), ולא לשיטת ר' יהודה. דאי [שכן אם] כשיטת ר' יהודה — אפילו מדרבנן, שרי [מדברי חכמים, מותר].

ג עוד שנינו במשנה כי האוכל מגיד הנשה שיעור כזית הריהו לוקה על כך. וכן האוכל גיד הנשה שלם, אף שאין בו כשיעור כזית, הריהו לוקה על כך. ובענין זה מביאים מה שאמר שמואל: לא אסרה תורה באכילת גיד הנשה אלא את החלק שנמצא על הכף בלבד, שכן נאמר באיסור גיד הנשה: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, לב).

אמר רב פפא: דברי שמואל אלה שנויים כמחלוקתם של תנאי [תנאים]. שכך שנינו: אם אכלו את גיד הנשה בשלימותו, ואין בו שיעור כזית — חייב מלקות על כך. ר' יהודה אומר: אין האוכל גיד הנשה חייב עד שיהא בו שיעור כזית.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? — גיד הנשה בריה היא, ומכיון שכך, הרי אכילתו נחשבת, אף שאין בה שיעור כזית.