אי הוות פייסת מינאי [אם היית מתפייס איתי, עושה עמי שלום], מי לא ספיי [האם לא הייתי מאכיל] לך נתח משור של פטם (בהמה שהואכלה לשם השמנתה, שבשרה משובח ביותר), דעבדי [שעשיתי, ששחטתי] אתמול? אמר ליה [לו] אותו חבר בתשובה: אף שלא השלמתי אתך, בכל זאת אכלי [אכלתי] מבשר שור זה, ולא עוד אלא שהיה זה משופרי שופרי [מחלק היפה יפה שבאותו שור]. אמר ליה [לו] השוחט: מנלך [מנין הגיע אליך] בשר זה? אמר ליה [לו] חבירו: הרי זה ממה דזבן [שקנה] פלוני גוי, וספא [ונתן] לי. אמר ליה [לו] השוחט: תרי עבדי [שני שוורים של פטם עשיתי, שחטתי] אתמול, וההוא [ואותו] שור שקנה הגוי טרפה הוה [היה].

וכשבא מעשה לפני רבי, אמר רבי: האם בשביל מעשה שהיה בשוחט שוטה זה שעשה שלא כהוגן (שמכר בשר טריפה לגוי, וגרם להכשיל את חבירו באכילת בשר אסור), אנו נקום ונאסור לקנות בשר היום מכל המקולין (האיטליזים) של הגויים שבעירו של שוחט זה, שרוב השוחטים בעיר הינם יהודים?!

ומסבירים: בכך הולך רבי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר רבי: מקולין הנמצאים בעיר, וטבחי (שוחטי) ישראל מתעסקים בהם, הבשר הנמצא ביד גוי באיטליזים אלה, כיון שקונה אותו מן השוחטים, ואולם הוא עצמו לא שחטו — הריהו מותר באכילה. שכן הולכים אנו אחר רוב השוחטים שהינם ישראליים. ואין אנו חוששים לטריפה — שאילו היתה טריפה יוצאת מתחת ידי השוחט הישראלי, לא היה מוכרה לגוי כדי שימכרנה באיטליז.

איכא דאמרי [יש שאומרים], שכך אמר רבי: האם מפני שוטה זה דאיכוון לצעוריה לחבריה [שהתכוון בדבריו לצער את חבירו] על שלא עשה עמו שלום, אנו נאסור את כל הבשר הנמצא במקולין?! שהרי ודאי שיקר אותו שוחט, ולא כך היו הדברים.

ונדייק מנוסח זה של דברי רבי: טעמא [הטעם] שאין אנו אוסרים היום את הבשר הנמצא באיטליזים שבעיר, משום שאנו מניחים דאיכוון לצעוריה לחבריה [שהתכוון לצער את חבירו], ושקר בפיו. ומכאן נסיק: הא לאו הכי [הרי אם לא היה כן], שלא התכוין לצער את חבירו, היה הבשר אסור. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], רבי אומר: מקולין הנמצאים בעיר וטבחי ישראל מתעסקים בהם, בשר הנמצא ביד גוי — מותר, ומעתה, מאחר שבחזקת היתר עומד הבשר שבאיטליזים, מדוע נאסור אותו בשל גוי אחד שקנה בשר טריפה. שאין מקרה אחד סיבה לאסור היום את כל הבשר שבעיר! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן, בזמן שידוע לנו שקנה גוי בשר טריפה], דאיתחזק איסורא [שכן הוחזק איסור טריפה], בעקבות דברי שוחט זה, ומעתה יש לחשוש שכשם שמכר בשר טריפה לגוי זה כן מכר בשר טריפה לגויים רבים אחרים.

א מתוך שהובאו למעלה דברי רבי בברייתא בדין בשר הנמצא בידי גוי, מביאים דברים הנוגעים לברייתא זו. אמר רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין, שלא השגיחו עליו — הריהו אסור באכילה, שמא נתחלף בבשר טריפה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי — הריהו מותר, אף שבהיותו אצל גוי הריהו כנתעלם מן העין! ודוחים: כאשר נמצא הבשר ביד גוי שאני [שונה] מבשר סתם שהתעלם מן העין. שהרי שמור היה הבשר בידי הגוי, מה שאין כן בבשר שלא הושגח כלל, שיש מקום לחשש שמא הוחלף.

ודנים עוד בדברי רב אלה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטתך ממה ששנינו בברייתא: היו בעיר תשע חנויות שכולן מוכרות בשר שחוטה (בשר כשר), ועוד חנות אחת העשירית המוכרת בשר נבלה, ולקח (קנה) בשר מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספקו אסור. ובבשר הנמצא בעיר זו — הלך (לך) אחר הרוב, והריהו כשר. והרי זה שלא כשיטת רב, שהרי הבשר בטרם נמצא היה במצב של התעלם מן העין! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] אין המדובר בבשר שלא היה תחת השגחת אדם, אלא בבשר הנמצא ביד גוי.

ומביאים עוד ראיה, שלא כשיטת רב, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: עיר שגרים בה ישראלים וגויים, ומצא בה בשר (אם הבשר עדיין חי, שלא נתבשל) — הלך אחר רוב טבחים (שוחטים) בעיר, שאם רובם ישראלים — הבשר מותר. ואם הבשר הנמצא הינו מבושל — הלך אחר רוב אוכלי בשר שבעיר, שאם רוב תושבי העיר האוכלים בשר הינם גויים, הבשר אסור באכילה, אף שרוב השוחטים הינם ישראלים. שיש לחשוש שנאסר (אפילו בשר כשר) בבישול גוי. ומכל מקום שנינו שיש אופן שמותר הבשר הנמצא אף שהתעלם מן העין, ושלא כשיטת רב!

ומוסיפים: וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר שכאן גם כן] מדובר בבשר הנמצא ביד גוי, ולא בבשר שהתעלם מן העין — אין לומר כן, שהרי אם כן מדוע בבשר מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר? ונחזי אי דגוי נקיט ליה [ונראה אם גוי מחזיק אותו], אי דישראל נקיט ליה [אם ישראל מחזיק אותו]! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]: שמוצא הבשר היה עומד ורואהו את הבשר המבושל כשנפל מתחת ידי אדם מסויים, ואין זה בכלל בשר שנתעלם מן העין. ואולם אין הרואה יודע אם אותו אדם הוא ישראלי או גוי, ולכך נזקקים אנו לקביעה על פי רוב אוכלי הבשר שבעיר.

ומביאים עוד ראיה שלא כשיטת רב, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אם נמצא בשר בגבולין (בערי ישראל, שמחוץ לירושלים), אם היה הבשר מפורק לאברים — יש לחשוש שהריהם נבלות, ואם היה הבשר חתוך לחתיכות הראויות לאכילה — הרי אלה מותרות, שבוודאי חתכו רק דבר המותר. ושלא כשיטת רב האוסר בשר שהתעלם מן העין! וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כי כאן גם כן] מדובר בעומד ורואהו, וכדרך שתירצנו למעלה — אין אתה יכול לומר כן, שהרי שנינו במשנה זו כי אם היה הבשר מפורק לאברים — הריהם נבלות, ואם מדובר כשראה העומד שנפל הבשר מתחת ידי אדם, אמאי [מדוע] ייאסר הבשר?

ודוחים: מידי הוא טעמא [וכי נאמר הדבר, שאלה זו] אלא לשיטת רב, ואולם הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה] על אותה משנה עצמה. רב אמר: הגרסה צריכה להיות "חתיכות מותרות משום נבלה", שאין הן מטמאות בטומאת נבילה, ואין לוקים על אכילתן, ואולם הן אסורות משום בשר שהתעלם מן העין. ובעקבות הדיון בשיטת רב, מביאים כי החכם לוי חלק על רב, והוא אמר כי חתיכות אלה אף מותרות באכילה. ומעתה אין מקום להקשות מדברי המשנה על שיטת רב, שיתכן שדעת התנא במשנה כדעת לוי.

ב למעלה הובאו דברי רב בדין בשר שנתעלם מן העין, ובעיקרם של דברים אומרים : הא [הלכה זו] של רב, לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמרה] מפיו, אלא מכללא אתמר [מכלל דבריו נאמרה], שכן מסופר כי רב הוה יתיב אמברא [היה יושב על המעבורת] של המקום אישתטית, חזיא לההוא גברא דהוה קא [ראה אדם אחד שהיה]