נמנין עליהן בפסח לאוכלם, משום שהם נחשבים כבשר. ועוד: התורה חסה על ממונן של ישראל.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבה בתמיהה: והרי ר' שמעון בן לקיש חולק על ר' יוחנן, וסבור שאין נמנים על גידים כאלה, מפני שסופם להקשות, ואיסורא דאורייתא [ויש כאן חשש לאיסור תורה] של אכילת טריפה, ואת אמרת מאי ליחוש להו [ואתה אומר מה נחשוש להם]?! אישתיק [שתק] רבה.

ושואלים: ואמאי אישתיק [ומדוע שתק]? והאמר [והרי אמר] רבא: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של ר' שמעון בן לקיש במחלוקתו עם ר' יוחנן רק בהני תלת [באותם שלושה] עניינים שהוזכרו במסכת יבמות (לו,א), ולא בעניינים אחרים, ואם כן יכול היה לומר שאין הלכה כריש לקיש בענין זה!

ומשיבים: שאני הכא דהדר ביה [שונה כאן, בענין גידים שסופם להקשות, שחזר בו] ר' יוחנן לגביה [לשיטתו] של ר' שמעון בן לקיש. שהרי בענין עור רך שעתיד להקשות אמר שהוא נדון על שם סופו. וכשהקשה לו ריש לקיש ממשנה שמוכח ממנה להיפך, אמר לו: אל תקניטני, אל תצער אותי, אל תקשה עלי מאותה משנה, שבלשון יחיד אני שונה אותה, שדעת יחיד היא, ואין הלכה כמותו.

ובפסיקת הלכה למעשה בענין משנתנו מסופר, ההוא [אותו מקרה] שנשבר העצם של רגל הבהמה ויצא לחוץ, והיה מכוסה ברובו בבשר ועור, אלא דאישתקיל קורטיתא מיניה [שניטלה חתיכה קטנה ממנו] מן העצם, אתא לקמיה [בא אותו מקרה לפני] אביי. שהייה תלתא ריגלי [השהה אותו אביי שלושה רגלים] כדי להתייעץ בדבר עם חכמים אחרים.

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא לבעל הבהמה: זיל קמיה [לך לפני] רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא, הוא רבא המפורסם, דחריפא סכיניה [שחריפה סכינו] כלומר, שהוא פוסק במהירות. אתא לקמיה [בא לפניו] ושאלו, אמר לו רבא: מכדי [הואיל] ונשבר העצם ויצא לחוץ תנן [שנינו] במשנתנו, שאם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו, מה לי אם נפל העצם, מה לי איתיה [אם ישנו] במקומו?

עוד בעניינים אלה, אמר ליה [לו] רבינא לרבא: אם נשברה העצם והבשר מכסה את רובה כשהוא מתלקט מעט כאן ומעט כאן, מהו? וכן אם היה הבשר מתרוסס, מרוסק ודק, מהו? וכן אם היה מתמסמס (רקוב) מהו? ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מתמסמס? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל שהוא בשר כזה שהרופא קודרו, חותך אותו מסביב ומוציא אותו, כדי שיוכל המקום להירפא.

איבעיא להו [נשאלה להם]: אם ניקב הבשר המכסה את העצם מהו? האם דינו כניטל? וכן אם נקלף הבשר מעל העצם מהו? אם נסדק מהו? אם ניטל שליש התחתון של עוביו, הצמוד לעצם, וכל השאר מנותק מן העצם, אבל עדיין מכוסה בעור, מהו?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר עולא אמר ר' יוחנן: עור הרי הוא כבשר, הרי שדי במה שנשאר העור. ודוחים: מכאן אין להוכיח, דלמא [שמא] עוסק ר' יוחנן במקום שמעיקרו אין בו בשר, אלא רק עור, כגון סמוך לארכובה, דקנה משכא דידיה [שקנה, החזיק העור בשלו], שהעור דבוק לעצם ומחזיקו. אבל במקום שהבשר ניטל והעור אינו דבוק לעצם לא אמר!

אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב פפי איבעיא לן [נשאלה לנו] השאלה: אם נקדר, נחתך הבשר והעור בסכין כמין טבעת סביב מקום השבר, ומכל מקום רוב היקף העצם מכוסה בבשר, מהו? ופשטנא מהא [ופתרנו שאלה זו מזו] שאמר רב יהודה אמר רב: דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים, מה לעשות כשנשבר העצם וחתכו את הבשר סביב, ואמרו: מסרטו את מקום החתך בחתיכת עצם חדה, והדם שיוצא נקרש, וכך הוא מעלה ארוכה. ומעירים: ודווקא כשסורטים בעצם, אבל פרזלא מזרף זריף [ברזל רק חותך] ואינו מתקן. אמר רב פפא: והוא שאנו רואים דקנה גרמא דידיה [שקנה, החזיק העצם את הבשר שלו], שהוא דבוק אליו.

א משנה השוחט את הבהמה ומצא בה ברחמה שליא — נפש היפה (מי שאינו איסטניס) תאכלנה, מפני שהותרה בשחיטת הבהמה. וכל עוד לא חישב אדם לאוכלה, השליה אינה מטמאה לא טומאת אוכלין, שאם נגעה בה טומאה אינה נטמאת, לפי שאינה עומדת לאכילה, ודינה כפרש בלבד. וכן מטעם זה, אם מתה הבהמה לא מטמאה השליה טומאת נבלות, שהנוגע בה אינו טמא. אבל אם חישב עליה לאכול אותה — מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות.

שליא שיצתה אפילו מקצתה קודם שנשחטה הבהמה — הרי היא אסורה כולה באכילה, שכן שליה היא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה, ויש לחשוש שבאותו מקצת שיצא — יצא ראש העובר, ובמקרה זה דינו כילוד שאינו נטהר בשחיטת אמו, וכשנאסר הוולד — נאסרה השליה שלו.

המבכרת שעדיין לא ילדה, שהפילה שליא — ישליכנה לכלבים, ואין חוששים שהיה שם זכר והוא בכור. ובמוקדשין אם היתה זו בהמה שהוקדשה לקרבן — תקבר השליה, מפני שאין שליה בלא ולד, ובהמת קדשים שילדה — ולדה קדוש בקדושתה, בין זכר ובין נקבה. ועוד אמרו בענין שליה: ואין קוברין אותה בפרשת (בצומת) דרכים, ואין תולין אותה באילן, כדי שבהמה זו לא תפיל עוד, מפני דרכי האמורי, שהן אמונות טפילות שבהם נוהגים הגויים.

ב גמרא על מה ששנינו ששליה שנמצאת בבהמה מותרת באכילה, אומרים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים], "כל בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו), לשון "כל" — הרי זה בא לרבות את השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה של השליה קודם שחיטה הריהי מותרת? תלמוד לומר: "אותה תאכלו" — אותה ולא את שליתה.

ושואלים: מכדי [הואיל] ואנו מניחים כי אין שליא בלא ולד, הרי די בטעם זה כדי לאוסרה, ואם כן למה לי קרא [מקרא] ללמד שאם יצאה מקצתה אסורה? ומשיבים: קרא אסמכתא בעלמא [הכתוב היא אסמכתא בלבד], שהסמיכו אליו דין זה, אף שבאמת אין צורך ללומדו מכאן.

ג שנינו על השליה הנמצאת במעי בהמה שנשחטה: ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. בעי [שאל] ר' יצחק בר נפחא: עור חמור ששלקו (שבישל אותו), מהו דינו? ושואלים: למאי [לאיזה ענין] הוא שואל, אי [אם] לענין טומאת אוכלין — תנינא [שנינו] כבר דבר זה,