סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

זה הכלל: החותך מקרבי הבהמה בחייה דבר שהוא גופהאסור, ולא תועיל לו שחיטתה, גם אם היה בגופה בשעת השחיטה. והחותך דבר שאינה גופה, אלא מן העובר, אם נשאר בגופה — מותר בשחיטתה. ויש לשאול: דבר שאין גופה שהוא מותר, לאתויי מאי [להביא את מה] הוא בא? לאו לאתויי כהאי גוונא [האם לא להביא כגון זה], שיצא רוב העובר מחותך, ולהתיר מה שנותר בפנים?

ודוחים: לא, יש לומר שבא לאתויי [להביא] עובר קלוט (שפרסותיו אינן שסועות) שנמצא במעי פרה, לומר שהוא מותר בשחיטת אמו. והוצרך הדבר אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון. לומר, דאף על גב [שאף על פי] שאמר ר' שמעון: קלוט בן פרה אסור, מפני שאין לו סימני בהמה טהורה — הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [במקום] שכבר יצא לאויר העולם, אבל במעי אמושרי [מותר].

א בענין עובר שהוציא ידו ממעי אמו קודם שחיטה, ששנינו שהיד אסורה משום שיצאה חוץ למחיצתה, בעי [שאל] רב חנניא: הוציא עובר של בהמת קדשים את ידו בעזרה קודם שנשחטה, מהו? האם נאמר: מגו דהוי [מתוך שהעזרה הריהי] מחיצה לגבי קדשים, שהיא מתירה את אמו שנשחטה בתוכה, ולא חוצה לה — הוי נמי לגבי דהאי [הריהי נחשבת מחיצה גם לגבי עובר זה], ואף שהוציא את ידו בעזרה — אינה נחשבת כיוצאת מחוץ למחיצתה, והותרה בשחיטת אמו. או דלמא [שמא]: לגבי דהאי [לגבי עובר זה] העזרה לאו [לא] מחיצה היא, מפני שמחיצת עובראמו היא, ואם יצא אבר ממנה — יצא ממחיצתו?

אמר ליה [לו] אביי: ותבעי לך [ותישאל לך] שאלה זו לגבי בהמת קדשים קלים בירושלים, שהוציא העובר את ידו ממעיה: האם ירושלים, שרק בין חומותיה מותר לאכול קדשים קלים, נחשבת כמחיצה לגביו, ולא נאסרה ידו, או שמא מאחר שיצאה ממעי אמו הריהי נחשבת כיוצא חוץ למחיצה? אלא קדשים קלים בירושלים מאי טעמא לא קא מיבעיא לך [מה טעם לא נשאלה לך] — משום שאתה מניח שמחיצת עובראמו הוא, הכא נמי [כאן גם כן], כשהוציא ידו בעזרה, אמור: מחיצת עובר אמו הוא, ולא העזרה.

ב בברייתא שהובאה לעיל (סא,ב) שנינו שעובר שהוציא ידו ממעי אמו, אף ששחיטת האם אינה מתירה את היד באכילה, מכל מקום היא מטהרת אותו מטומאת נבילה. ובענין זה בעי [שאל] אילפא: אם הוציא עובר את ידו בין שחיטת סימן לסימן, בין שחיטת הקנה לשחיטת הוושט, קודם שנגמרה השחיטה, מהו?

מי [האם] מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהריה [לטהר אותו, את היד שיצאה] מידי טומאת נבלה, או לא? שהרי כששחטו את הסימן הראשון, מתירה השחיטה את האבר באכילה וגם מטהרת אותו מטומאת נבילה, כחלק מן העובר. אבל שחיטת הסימן השני באה רק לטהרו מטומאת נבילה, שהרי נאסר באכילה, ושמא אינן מצטרפות לשחיטה אחת לטהרו? אמר רבא: קל וחומר, אם הועיל לו הסימן ראשון לסימן השני להתירו באכילה את העובר כולו, לא יועיל לו לאבר שיצא לטהריה [לטהר אותו] על כל פנים מידי טומאת נבלה?

ג בעי [שאל] ר' ירמיה: עובר שהוציא את ידו ממעי אמו, ונשחטה האם, ששנינו שאף שהעובר עצמו הותר בשחיטתה, אותה יד נאסרה לעולם משום בשר שיצא ממחיצתו, מהו לחוש (לחשוש) לאיסור של אותה יד בזרעו של אותו עובר, שהוליד לאחר שהוציאוהו ממעי אמו וגדל?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאזל אבהמה מעלייתא [אם תאמר שהלך, בא, על בהמה מעולה, רגילה], וילדה, מאי איריא האי דאית ביה [מה שייך, מדוע לשאול על זה שיש בו] איסור יוצא ממחיצתו?

אפילו בן פקועה דעלמא [סתם], כל עובר שהוציאוהו ממעי אמו שנשחטה — נמי [גם כן] יש איסור בזרעו. שכך אמר רב משרשיא, לדברי האומר: חוששין בבהמה לזרע האב, שמייחסים את הבן לאב ולא רק לאם, בן פקועה (שלאחר שנשחטה אמו פקעו את בטנה והוציאוהו ממעיה) הבא על בהמה מעלייתא [מעולה, רגילה]הולד אין לו תקנה, שכיון שמצד האב אינו טעון שחיטה, ומצד אמו טעון שחיטה — לא תועיל שחיטה להכשירו!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלה זו אלא במקרה דאזל [שהלך, בא] אותו בן פקועה שהוציא את ידו קודם שחיטה, על נקבה שהיא בן פקועה דכוותיה [שכיוצא בו], שגם היא אינה טעונה שחיטה, וילדה, איפוא, ולד שאינו טעון שחיטה, אלא שהוא בא מכוחו של אב שידו נאסרה משום יוצא. והשאלה היא: מאי [מה] הדין? האם כל אבר של האב מוליד את האבר המקביל לו בוולד, ואם כן חתיך ליה ושרי [חותך את היד של הוולד והוולד כולו מותר]. או דלמא מבלבל זרעיה [או שמא מבולבל מפוזר זרעו] בוולד כולו, וכולו אסור?

לאחר ששאל שאלה זו הדר [חזר] ואמר ר' ירמיה: פשיטא דמבלבל זרעיה [פשוט הדבר שמתבלבל זרעו], שאם כן, שכל אבר מוליד אבר מקביל לו, הרי כל אב סומא היה יולד סומא, וקיטע (שידו קטועה) היה יולד קיטע!

אלא פשיטא דמבלבל זרעיה [פשוט הדבר שמתבלבל זרעו], והכי קמיבעיא לן [וכך נשאלה לנו] השאלה: בהמה בעלמא [סתם], לאו [האם לא] מכח חלב ודם של האב והאם קאתיא [היא באה], שהם מצד עצמם אסורים, ובכל זאת שריא [היא מותרת]? ואם כן, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן, באיסור בשר שיצא ממחיצתו, אינו שונה], ולמרות שיש באב איסור מחמת היד שהוציא ממעי אמו — הולד שבא מכוחו מותר. או דלמא [שמא]: תרי איסורי אמרינן [בשני איסורים שהולד בא מכוחם, חלב ודם, אנו אומרים] שהתורה התירה, אבל תלתא לא אמרינן [בשלושה איסורים, חלב ודם ואיסור יוצא, אין אנו אומרים]?

ומקשים: ולמאן [ולשיטת מי] יש כאן שלושה איסורים? אי [אם] לשיטת ר' מאיראיסור חלב ודם איכא [יש], באב שהוציא ידו ממעי אמו, אבל איסור יוצא ליכא [אין בו] כלל.

אי [אם] לשיטת ר' יהודהאיסור יוצא איכא [יש בו], אבל איסור חלב (ודם) ליכא [אין בו]! ומנין שכך סבור כל אחד מהם?

דתנן [ששנינו]: איסור גיד הנשה נוהג בשליל (עובר) שכלו חדשי עיבורו, ונמצא חי במעי בהמה שנשחטה, וכן חלבו אסור, אלו דברי ר' מאיר. שהוא סבור שדינו של עובר זה ככל בהמה, ולשיטתו גם אינו ניתר בשחיטת אמו (להלן פט,א). וכיון שאינה נחשבת לגביו מחיצה מתרת, ממילא, אם הוציא את ידו קודם שחיטת אמו — אינה נאסרת משום בשר שיצא חוץ למחיצתו. ר' יהודה אומר: אין איסור גיד הנשה נוהג בשליל כזה, וחלבו מותר. שהוא סבור שהעובר אינו נחשב בהמה לעצמה, להחיל עליו איסורים אלה, אלא הוא חלק מאמו. אך מטעם זה עצמו שחיטת אמו מתירה אותו, ולכן אם הוציא את ידו ממעיה קודם שחיטה — נאסרה היד משום בשר שיצא ממחיצתו. ונמצא שלכל הדעות, ולד לאב שהוציא ידו ממעי אמו, בא מכח שני איסורים לכל היותר, ככל בהמה!

אלא, צריך אתה לומר, שכל שבא מכח איסור — לא אמרינן [אין אנו אומרים] שהוא אסור משום כך, אלא אומרים אנו דשרי [שהוא מותר], ואם כן זרעו של עובר שהוציא ידו ממעי אמו בוודאי מותר, ולא בכך נסתפק ר' ירמיה.

ואלא הכי קמיבעיא לן [כך נשאלה לנו], כך יש להסביר את שאלת ר' ירמיה: אם היה זה עובר נקבה שהוציא ידו ממעי אמו, מהו לגמוע את חלבו? האם נאמר: חלב דעלמא [של סתם בהמות], האם לא כאבר מן החי דמי [הוא נחשב], שהרי הוא פורש מגוף החי, ולמרות זאת שרי [הוא מותר]? אם כן, האי נמי לא שנא [חלב זה גם כן אינו שונה], ולמרות שיש בבהמה איסור בשר שיצא ממחיצתו — אין החלב שלה אסור.

או דלמא [שמא]: התם [שם], סתם חלב התירה התורה, שכן אית ליה תקנתא לאיסוריה [יש לו תקנה לאיסורו] לאיסור אבר מן החי — בשחיטה, שמוציאה את הבהמה כולה מאיסור אבר מן החי. אבל הכא [כאן], באיסור יוצא שיש בחלב של עובר שהוציא ידו — לית ליה תקנתא לאיסוריה [אין לו תקנה לאיסורו] בשחיטה? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ד שנינו במשנה: החותך מעובר שבמעי בהמה קודם שחיטה, ולא הוציא את חתיכות העובר ממעיה — מה שחתך מותר באכילה לאחר שחיטת האם. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו), ומה שנאמר בפסוק זה "בהמה... בבהמה" הרי זה לרבות את הולד, שהוא כבהמה המצויה בתוך בהמה.

ומקשים: אלא מעתה, שאתה למד כן מן הביטוי "בהמה בבהמה", אם כן גם בדין תמורה שנאמר בו ביטוי זה: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י) — ימירו בו בעובר, שאם יאמר על בהמת חולין, שהיא תמורת עובר שבמעי בהמת קדשים — תחול עליה הקדושה!

אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: אין ממירין לא אברין בעוברין, שאם אמר על אבר של בהמת חולין שיהיה תמורת עובר של בהמת קדשים — אין הקדושה חלה על האבר, וכן לא ממירין עוברין של בהמות חולין באברין של קדשים. וכן לא ממירים אברין ועוברין של חולין בשלמין, בבהמות קדשים שלמות, וגם לא ממירים בעלי חיים שלמין של חולין בהן, באברים ועוברים של בהמות קדשים!

אלא לא מ"בהמה בבהמה" למדים להתיר עובר שבמעי בהמה, אלא ממה שאמר שם קרא [הכתוב]: "וכל בהמה... בבהמה תאכלו", שלשון "כל" באה לרבות את כל מה שבבהמה, ובכלל זה הולד, שהוא מותר כחלק מגופה של הבהמה שהותר בשחיטה.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שכל מה שבבהמה תאכלו, אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות שבמעיה נמי [גם כן] יהיה מותר! אלמה תנן [מדוע שנינו במשנתנו]: חותך מן העובר שבמעיהמותר באכילה, חותך מן הטחול ומן הכליותאסור באכילה? ומשיבים, אמר שם קרא [הכתוב]: "בבהמה אותה תאכלו" — אותה כשהיא שלמה ולא חסרה, שאם נחסר דבר ממנה עצמה לא תאכלנו, שלא הותר בשחיטתה.

ומקשים: אלא מעתה, שאתה מתיר עובר שלם שבתוכה מ"כל בבהמה", השוחט את הבהמה ומצא בה עובר בדמות יונהתשתרי [תהיה מותרת] אותה דמות יונה באכילה! אלמה [משום מה] אמר רבי יוחנן: השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונהאסור באכילה?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר