עיקרא דמרירתא [השורש של ירק מר].

אמר רב יהודה: האי מאן דאכל תלתא תקלי חלתית אליבא ריקנא [מי שאוכל משקל שלושה שקלים חילתית על לב ריק, קיבה ריקה] — מישתלח משכיה [נפשט עורו] מחמת החום שאוחז בו. אמר ר' אבהו: בדידי הוה עובדא [בי עצמי היה מעשה], ואכלי חד תקלא חלתיתא [ואכלתי משקל שקל אחד חילתית], ואי לא דיתבי במיא [ואם לא שישבתי מיד במים] להצטנן — מישתלח משכאי [היה עורי נפשט], וקיימתי בעצמי על ידי כך: "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב) שבזכות החכמה שלמדתי ניצלו חיי.

אמר רב יוסף: האי מאן דאכיל שיתסרי ביעי [מי שאוכל שש עשרה ביצים], וארבעי אמגוזי [וארבעים אגוזים], ושב בוטיתא דפרחי [ושבע אביונות פירות של הצלף], ושתי רביעתא דדובשא [ושותה רביעית דבש] בתקופת תמוז, אליבא ריקנא [על לב ריק, קיבה ריקה] — מתעקר תליא דליביה [נעקר חיבור ליבו].

ובענין הכשת נחש ששנינו במשנתנו מסופר, ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא [צבי אחד שהובא לאחר שנשחט לבית ראש הגולה], דהוה מפסק כרען בתרייתא [שהיו חתוכות רגליו האחוריות], בדקיה [בדק אותו] רב בצומת הגידין שבתחתית השוק, וראה שלא נפגם, ואכשריה [והכשיר אותו]. סבר למיכל מיניה באומצא [סבור היה לאכול ממנו בצליה קלה], אמר ליה [לו] שמואל: וכי לא חייש מר לניקורי [אין אדוני חושש שמא נשך אותו נחש]?

אמר ליה [לו] רב לשמואל: מאי תקנתא [מה התקנה] לברר את הדבר? אמר לו: נותביה בתנורא דאיהו בדיק נפשיה [נשים אותו בתנור חם, והוא יבדוק את עצמו]. אותביה, נפל תילחי תילחי [שם אותו בתנור על שיפוד, ונפלו ממנו חתיכות חתיכות], שהוא סימן שהכישו נחש. קרי [קרא] שמואל עליה [על] רב את הכתוב: "לא יאונה לצדיק כל און" (משלי יב, כא), שניצל בזכות צדקותו. קרי [קרא] רב עליה [על] שמואל את הכתוב: "וכל רז לא אנס לך" (דניאל ד, ו), לא נסתר ממך, הכל אתה יודע, אפילו עניינים אלה.

א משנה סימני בהמה וחיה הטהורים נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו במפורש, אבל אמרו חכמים בהם סימנים: כל עוף הדורס שנועץ ציפורניו בטרפו ואוכל — טמא. כל שיש לו אצבע יתירה מאחור, וזפק, מעין כיס בצד הוושט שבו שוהה המזון קודם העיכול, וקורקבנו נקלף, שעורו הפנימי הצהבהב של הקורקבן נקלף ממנו — טהור. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו, שכאשר הוא עומד על חוט, שתים מאצבעותיו מצויות מלפנים ושתים מאחור — הרי הוא טמא.

ובחגבים, שגם בהם לא ניתנו סימני טהרה מפורשים בתורה — גם בהם נתנו חכמים סימנים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, שתים גדולות לעוף בהן, ושתים המכסות אותן בשעת המנוחה, וקרצולים, כלומר, רגלי ניתור גבוהות, וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר, צריך להוסיף לכל אלה תנאי נוסף: ושמו חגב. ובדגים, סימן טהרתם כתוב בתורה: כל שיש לו על גופו סנפיר וקשקשת (ויקרא יא, ט). ר' יהודה אומר: צריכים שיהיו לו לפחות שני קשקשין וסנפיר אחד. ואלו הן קשקשין — אותם הקבועין בו, וסנפירים — הפורח בהן, אלה שהוא שט בהם.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שסימני בהמה טהורה נאמרו מן התורה, תנו רבנן [שנו חכמים], אלו הן סימני בהמה — ככתוב: "כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה" (ראה ויקרא יא, ג). ומוסיפים: כל בהמה שמעלת גרה — בידוע שאין לה שינים חותכות למעלה בקדמת הפה, וטהורה.

ותוהים: וכללא [וכי כלל] הוא זה? והרי גמל שמעלה גרה הוא, ואין לו שינים למעלה, ובכל זאת הריהו טמא (שם ד)! ומשיבים: גמל ניבי אית ליה [שני ניבים יש לו] מלמעלה, שן מכאן ושן מכאן.

ושואלים: ועדיין כלל הוא? והרי בן גמל, גמל צעיר, דניבי נמי לית ליה [שניבים גם כן אין לו], והוא טמא! ותו [ועוד], הרי שפן וארנבת שמעלת גרה הן ויש להן שינים למעלה, ובכל זאת הם טמאין (שם ה—ו)! ועוד יש לשאול, שינים מי כתיבי באורייתא [האם הן כתובות בתורה] כסימן טומאה? ומסיקים: אלא הכי קאמר [כך אומר] התנא, כך צריך להבין את הדברים: כל בהמה שאין לה שינים למעלה — בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה.

ושואלים: לשם מה לו לבדוק בשינים? ליבדוק בפרסותיה [שיבדוק את פרסותיה]! ומשיבים: כגון שהיו פרסותיה חתוכות, ואינו יכול לבדוק דבר זה. וכדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות — בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה — בידוע שהיא טהורה, אם לאו [לא] — בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר גמל, כלומר, שידע שאין זה גמל. ותוהים: מדוע צריך לדעת בבירור שאין זה גמל? והרי גמל ניבי אית ליה [ניבים יש לו]! אלא צריך לומר: ובלבד שיכיר שידע שאינו בן גמל, שהרי לבן גמל אין ניבים. ומקשים על דברי רב חסדא: וכיצד ניתן לסמוך על כך להתיר בהמה כזו?

לאו אמרת איכא [האם לא אמרת שיש] בן גמל שאין לו ניבים ובכל זאת הוא טמא? שמא איכא נמי מינא אחרינא דדמי [שמא יש גם כן מין אחר טמא, שאינו מפריס פרסה, שדומה] לבן גמל, שהוא מעלה גרה ואין לו שינים! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך לומר כן], דתני דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא" (שם ד), הקדוש ברוך הוא, שהוא שליט בעולמו, יודע שאין לך דבר שהוא מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב "מעלה גרה הוא" — הוא ולא אחר.

ואמר רב חסדא: היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום (חתוך) ואינו יכול לדעת על פי שיניה — בודק בפרסותיה, אם פרסותיה סדוקות, שיש בהן שסע באמצען — בידוע שהיא טהורה, אם לאו [לא] — בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר וידע שאין זה חזיר, שחזיר הוא שוסע שסע, וטמא. ושוב שואלים: וכיצד יועיל הדבר שידע שאין זה חזיר?

לאו אמרת איכא [האם לא אמרת שיש] חזיר שהוא שוסע שסע וטמא? שמא איכא נמי מינא אחרינא דדמיא [שמא יש גם כן מין אחר שדומה] לחזיר שהוא מפריס פרסה ואינו שוסע שסע! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא" (שם ז) — שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב "כי מפריס פרסה הוא".

ואמר רב חסדא: היה מהלך במדבר, ומצא בהמה שגם פיה גמום וגם פרסותיה חתוכות — בודק בבשרה, אם מהלך (נמשך) הבשר שתי וערב, שחלק ממנו נמשך מלמעלה למטה וחלק ממנו לרוחב — בידוע שהיא טהורה, ואם לאו [לא] — בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר וידע שאין זה ערוד, שגם בשרו של ערוד נמשך שתי וערב, והוא טמא.

ומקשים: וכיצד יועיל סימן זה? לאו אמרת איכא [האם אין אתה אומר שיש] ערוד שבשרו שתי וערב, והוא טמא? שמא איכא נמי מינא אחרינא דדמיא [יש גם כן מין אחר שדומה] לערוד בענין זה! ומשיב: גמירי דליכא [למודים אנו במסורת שאין מין אחר]. ושואלים: והיכא [והיכן] בודק את הבשר? אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא: בכנפי העוקץ, בחלק העליון של הירך, מתחת לעצם האליה, שבקצה השדרה.

ג שנינו במשנה: סימני חיה נאמרו מן התורה. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו הן סימני חיה. ותחלה תוהים: מדוע יש צורך בסימנים מיוחדים לחיה? והרי חיה בכלל בהמה היא לסימנין, שנאמר: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה... כל מפרסת פרסה" וכו' (ויקרא יא, ב—ג)! אמר ר' זירא: