בידוע שלפני שחיטה נעשה הנקב, וטריפה. לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שלאחר שחיטה אירע, כשאין זרימת דם בגוף הבהמה, וכשרה.

הגליד פי המכה, שפת הנקב — בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה נעשה הנקב, שהוא פרק הזמן שלוקח לפצע להגליד, ואם קנה את הבהמה בתוך שלושה ימים אלה — נמצא שקנה טריפה, ומיקח טעות הוא, ועל המוכר להחזיר לו מעותיו (ונוטל את הבהמה השחוטה). לא הגליד פי המכה, ויש איפוא ספק האם הנקב אירע קודם הקניה או לאחריה — יש ללכת אחרי הכלל שאמרו חכמים בספק ממון שהמוציא מחבירו — עליו הראיה, והקונה אינו יכול לבוא בטענת מיקח טעות, אלא אם יביא ראיה שהנקב אירע קודם שבאה לרשותו.

ושואלים: ומאי שנא מכל נקובי דעלמא [ומה שונה דין המחט מכל הנקבים המצוים] בבהמה, דאף על גב דליכא [שאף על פי שאין] דם בנקב טריף מר [מטריף החכם], ואין זה סימן שאירע לאחר מיתה? ומשיבים: התם ליכא מידי למיסרך [שם, בסתם נקב, אין דבר שיידבק בו] הדם, וגם אם היה שם דם — הוא נבלע בלחלוחית הבשר, הכא [כאן] כיון דאיכא [שיש] מחט, אי איתא [אם אמנם] קודם שחיטה הוא שעשתה את הנקב — מיסרך הוה סריך [נדבק היה הדם במחט], ולכן אם לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שלאחר שחיטה ניקבה.

מסופר, אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי, חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא [ראה אדוני תלמיד חכם אחד שבא מארץ ישראל], ואמר: רב עוירא שמני [שמי], ואמר: מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, וטרפה, פסק שהבהמה טריפה. שלח ליה [לו] אביי לרב עוירא לקרוא לו כדי לברר את הענין היטב, שהרי שנינו בברייתא שרק אם המחט נראית משני הצדדים הריהי טריפה. לא אתא לגביה [לא בא רב עוירא אצלו], אזל הוא לגביה [הלך הוא, אביי, אליו]. הוה קאי אאיגרא [היה רב עוירא עומד על הגג], אמר לו אביי: ניחות מר וניתי [ירד אדוני ויבוא]! לא נחית [לא ירד]. סליק הוא לגביה [עלה הוא, אביי, אליו], אמר ליה [לו]: אימא [אמור] לי, גופא דעובדא היכי הוה [גופו של המעשה כיצד היה]?

אמר ליה [לו]: מפטיר כנסיות אנא [אני], מוציא ומביא בבית המדרש, והייתי עומד לעילא מרבי רבה [למעלה מרבי הגדול], ר' יהודה הנשיא, והוה [והיו] רב הונא ציפוראה (מציפורי) ור' יוסי מדאה (ממדי) יושבין לפניו, ובאת (ובאה) לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, מן הצד הפנימי, וחזר והפכה רבי את בית הכוסות, והסתכל בצידו החיצוני, ומצא עליה קורט (מעט) דם כנגד המקום בו היתה המחט תקועה מצידו הפנימי, וטרפה, ואמר: אם אין שם מכה (פצע), נקב מפולש שעשתה המחט, קורט דם מנין? אמר ליה [לו] אביי: טרח טרייה לההוא גברא [הטריח את האיש הזה, אותי, לחינם]! והרי מתניתין [משנתנו] היא: אלו טריפות — המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, ואין פה איפוא חידוש, שהרי רבי לא פסק כן אלא משום שהוכח שבית הכוסות ניקב לחוץ.

א שנינו במשנה: נפלה מן הגג הרי זו טריפה, שמא נתרסקו איבריה. אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה.

מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ], אתיא לקמיה [באה שאלה זו לפני] רב אשי, אמר ליה [לו] רבינא, הא דאמר [זה שאמר] רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים, האם היא משום דאית לה מידי למסרך [שבדרך כלל יש לה לבהמה משהו להיאחז בו], והאי לית ליה מידי למסרך [וגדי השקפץ ונפל דרך הארובה אין לו דבר להיאחז בו]. או דלמא [שמא] טעמו משום שבהמה אמדה נפשה [אומדת את עצמה] אם היא יכולה לקפוץ או לא, והאי נמי אמדה נפשה [וזה גם כן, הגדי, אמד את עצמו] לפני שקפץ?

אמר ליה [לו] רב אשי: טעמו של רב הונא הוא משום דאמדה נפשה [שאומדת את עצמה], והאי נמי אמדה נפשה [וזה גם כן, הגדי, אמד את עצמו].

מסופר, ההיא אימרתא דהוה בי [כבשה אחת שהיתה בביתו] של רב חביבא דהוו שדרן כרעיה בתרייתא [שהיו נגררות רגליה האחוריות], אמר רב יימר: האי שיגרונא נקטיה [בהמה זו אחז בה שגרון], ולכן היא גוררת את הרגלים. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: ודלמא [ושמא] חוט השדרה איפסיק [נפסק], ולכן רגליה משותקות, וטריפה היא! בדקוה, אשכחוה [מצאוה] שנפסק חוט השדרה שלה, כרבינא. ואפילו הכי [כך], שמצאו במקרה זה כדברי רבינא — הלכתא [הלכה] כרב יימר, שבבהמה הגוררת את רגליה אין לחשוש שנפסק חוט השדרה שלה, שכן שגרונא שכיח [שגרון מצוי], ופסיקת חוט השדרה לא שכיח [אינו מצוי].

ועוד אמר רב הונא בעניינים אלה: זכרים (אילים) המנגחין זה את זה — אין חוששין להם משום ריסוקי אברים. ואף על גב דמידוו וקיימי [אף על פי שהם כואבים ועומדים במקומם] — צימרא בעלמא הוא דנקט להו [חום בלבד הוא שאחז בהם], ואין לחשוש ליותר מזה. אבל אי נפול לארעא [אם נפלו לארץ] מחמת הנגיחות — ודאי חיישינן [חוששים אנו], שמא היה כאן ריסוק איברים.

אמר רב מנשי: הני דכרי דגנבי גנבי [אותם אילים שגונבים הגנבים] ומשליכים אותם מעבר לגדר ונופלים על הארץ — אין חוששין להם משום ריסוק אברים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כי שדו להו [כאשר הם זורקים אותם מעבר לגדר], אמתנייהו שדו להו [על מתניהם הם זורקים אותם], כי היכי דלירהטי קמייהו [כדי שירוצו לפניהם], ואין לחשוש שנעשו טריפה. אהדרינהו [אם החזירו אותם] הגנבים לבעליהם — ודאי חיישינן [חוששים אנו] לריסוק איברים, מפני שכשהם חוזרים ומשליכים אותם מעבר לגדר לא אכפת לגנבים מה יקרה להם. והני מילי [ודברים אלה אמורים] דאהדרינהו [שהחזירו אותם] מחמת יראה, מפני שלא רצו שיתפסו אותם, או שהכריחו אותם להחזירם. אבל אם החזירו אותם מחמת שעשו תשובה — ודאי תשובה מעלייתא הוא דעבדי [תשובה מעולה היא שעשו], וודאי דאגו שלא יינזקו הבהמות.

אמר רב יהודה אמר רב: הכה בהמה על ראשה במקל, והלכה לה המקל כלפי זנבה, והיכה אותה לאורך גבה, או היכה על זנבה והלכה לה המקל כלפי ראשה, והיכה כנגד כל השדרה כולה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא [ואם נגמר המקל במחצית הגב] — חיישינן [חוששים אנו] בגלל המכה שהיכה בגבה ראש המקל. ואי אית בה קיטרי [ואם יש בו במקל קשרים, מקומות בולטים] — חיישינן [חוששים אנו] לריסוק, גם אם היה המקל ארוך כנגד כל השדרה. ואי מחיי אפסקיה [ואם הכה אותו כעין חיתוך, לרוחב הגב] — חיישינן [חוששים אנו] שנשברה השדרה ונפסק חוט השדרה.

אמר רב נחמן: בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים, אין חוששים שנתרסקו איבריו של הוולד בלידה, ושמא טריפה הוא. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך]: ששנינו, תינוק בן יום אחד