מהו דתימא [שתאמר]: אם איתא דילדה — קלא הוה ליה [אם יש, אם אמנם ילדה — קול היה לה] והיו יודעים על כך, ואם כן אין לחשוש שהוא נודר לשם קרבן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אלעזר שיש לחשוש לכך, שכן אימר אפולי אפיל [אמור שהפילה] ולכן לא היה לדבר קול.

א משנה אלו הן הטרפות בבהמה האוסרות אותה באכילה גם אם נשחטה כראוי: נקובת הוושט, שיש נקב מפולש בדופן הוושט, ופסוקת הגרגרת, שנחתכה הגרגרת (הקנה), ניקב קרום של מוח, ניקב הלב והגיע הנקב עד לבית חללו לחלל הלב, נשברה עמוד השדרה ונפסק (נחתך) החוט שלה העובר בתוכה, ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו (ממנו) כלום,

הריאה שניקבה או שחסרה, ר' שמעון אומר: אינה טריפה עד שתינקב לבית (מקום) הסמפונות, לסמפון הגדול הנכנס לריאה. ניקבה הקבה, או ניקבה המרה, או ניקבו הדקין (המעיים), וכן הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב הכרס החיצונה. ר' יהודה אומר: בבהמה הגדולה אם נקרעה הכרס החיצונה בשיעור טפח הרי זו טריפה, ובבהמה הקטנה הרי זה ברובה. המסס ובית הכוסות, שתים מקיבות הבהמה המחוברות זו לזו, שניקבו לחוץ לחלל הבטן, ולא שניקבו זה לזה.

וכן בהמה שנפלה מן הגג, וכן בהמה שנשתברו רוב צלעותיה, ודרוסת הזאב, שזאב נעץ בה את ציפורניו. ר' יהודה אומר: דרוסת הזאב היא טריפה רק בבהמה דקה, כגון כבשים ועיזים, ולא בבהמה גסה, כגון פרה, ודרוסת ארי היא טריפה גם בגסה, דרוסת הנץ היא בעוף הדק (בעופות קטנים), ודרוסת הגס, שהוא כעין נץ אבל גדול יותר — בעוף הגס (הגדול). זה הכלל לגבי כל הלכות טריפות: כל שנחבלה באופן שאין כמוה חיה כלומר, שאינה יכולה לחיות כך למשך זמן — הרי זו טרפה שאסרה התורה באכילה.

ב גמרא אמר ר' שמעון בן לקיש: רמז לטרפה מן התורה מנין? ותמהים: מנין?! מה צורך לחפש רמז לדבר? והרי נאמר במפורש: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל)! אלא רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין? שהרי ממה דקתני סיפא [שהוא שונה בסוף המשנה], זה הכלל: כל שאין כמוה חיה — טרפה, מכלל הדברים אתה למד שטרפה אינה חיה, ומנא לן [ואם כן מנין לנו] ראיה לדבר זה מן התורה?

דכתיב [שנאמר]: "וזאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא, ב), לומר: בהמה שהיא חיה כלומר, זו שיש בה חיים — אכול, זו שאינה חיה, שאין סופה לחיות — לא תיכול [אל תאכל], מכלל הדברים אתה למד שטרפה לא חיה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שטרפה שאסרה התורה חיה כלומר, ייתכן שתחיה, והוא חולק על הכלל שבמשנתנו, מנא ליה [מנין לו], כיצד הוא לומד מן הכתוב? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] גם כן ממה שנאמר "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה", ולשיטתו המלה "זאת" באה למעט: זאת החיה אכול, אבל חיה אחרת, שהיא טריפה — לא תיכול, מכלל הדברים אתה למד שטרפה חיה.

ושואלים: ואידך [והאחר, האומר שטריפה אינה חיה] האי [אותה מילה] "זאת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתנא דבי [נצרך לו לכמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הנאמר בכתוב "זאת החיה אשר תאכלו" מלמד שתפס הקדוש ברוך הוא מכל מין ומין מבעלי החיים והראה לו למשה, ואמר לו: זאת אכול וזאת לא תיכול, ולכן נאמר "זאת", שהראה לו חיות אלה ואחרות בפועל.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] מבעי ליה [נצרך לו הכתוב] לכדתנא דבי [לכמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל! ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן], ומשם הוא לומד את הדברים. ושואלים: אלא הדין שטרפה חיה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה מאידך תנא דבי [יוצאת לו מדברי תנא אחר מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "להבדיל... בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (ויקרא יא, טז), "החיה" אלו שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני, שלמרות שהן חיות אסורות הן באכילה, והן המנויות במשנתנו.

ותוהים: ותו ליכא [ועוד אין] טריפות אחרות? והא איכא [והרי יש] טריפות נוספות ששנו חכמים במשנה ובברייתא, שסימנן בסג"ר, וכן שב שמעתתא [שבע שמועות] שמדברי האמוראים בענין הטריפות!