סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

א משנה השוחט סימן אחד קנה או ושט בעוף, ושנים בבהמהשחיטתו כשרה. ורובו של אחד כמוהו. רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין, כלי הדם הגדולים שבצואר. שחט חצי סימן אחד בעוף, ואחד וחצי בבהמהשחיטתו פסולה. רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה, רובו של כל אחד ואחד — שחיטתו כשרה.

ב גמרא ומדייקים בלשון המשנה, ששנינו: השוחט אחד בעוף ושניים בבהמה, ומשמע: בדיעבדאין [כן], לכתחלהלא. ותמהים: שנים בבהמה לכתחלה לא? וכי עד כמה לשחוט וליזיל [ישחוט וילך]? והרי אין יותר משנים! ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לשון זו מתייחסת לשחיטת סימן אחד בעוף, שלכתחילה צריך לשחוט שנים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לשון זו מתייחסת למה שנאמר שרובו של אחד כמוהו, שהוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריך לשחוט את כל הסימן.

ג (כמ"ש סימן לשמות החכמים להלן: רב כהנא, רב יי מר, דבי רב י שמעאל

). אמר רב כהנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר: "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), וכך נדרש הכתוב: "ושחט" — ממקום שהוא שח = מתכופף — שם חטהו, טהרהו. ושואלים: ממאי דהאי [מנין אנו יודעים שזה] הלשון "חטהו" לישנא דדכויי [לשון טיהור] הוא? ומשיבים, דכתיב [שנאמר] בטהרת צרעת הבתים: "וחטא את הבית" (שם יד, כב). ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], מהכא [מכאן]: "תחטאני באזוב ואטהר" (תהלים נא, ט), שמפורש הקשר בין חיטוי לטהרה.

ושואלים: אם הכוונה היא ממקום ששח, שמתכופף, ואימא [ואמור] שישחט אותו מזנבו! ומשיבים: שחמכלל שזקוף בעינן [צריכים אנו], כלומר, דבר שיכול להיות גם זקוף וגם שחוח, והא [וזה] הזנב שח ועומד הוא, כפוף כל הזמן. ומקשים: ואימא [ואמור]: שחיטה מאזנו היא, שלפעמים היא זקופה ולפעמים מכופפת! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] שיצא דם הנפש בשחיטה, וליכא [ואין כאן]. ומקשים: מדוע?

ואימא [ואמור]: דקרע ואזיל [שקורע והולך] מן האוזן עד שמגיע למקום שיוצא דם הנפש! ותו [ועוד] יש לשאול: שהייה באמצע השחיטה, שהיא פוסלת את השחיטה, וכן דרסה, שחותך את הסימנים בלחיצה, חלדה, שתוחב את הסכין בין הסימנים ושוחט, הגרמה, ששוחט מחוץ למקום השחיטה, ועיקור, שעוקר את הסימנים ושוחט, שגם הם חלק מהלכות שחיטה, מנלן [מנין לנו] מן התורה? אלא כל אלה הם גמרא [מסורת, הלכה למשה מסיני], ואם כן צריך אתה לומר ששחיטה מן הצואר נמי גמרא [גם כן מסורת היא, הלכה למשה מסיני], ואין לה מקור בכתוב.

ושואלים: ואם שחיטה מן הצוואר מסורת בלבד היא, קרא [המקרא] "ושחט" למאי אתא [למה בא]? ומשיבים: ללמד דלא לשוייה גיסטרא [שלא יבתק אותו, את הצוואר לשנים], שאינו צריך אלא לחתוך את הסימנים, ולא יותר מכך.

רב יימר אמר, מנין לשחיטה מן הצוואר? שאמר קרא [הכתוב]: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), ודורשים: ממקום שזב הדם חתהו (שבור, חתוך אותו) כלומר, בצואר. ושואלים: מאי משמע דהאי [מהיכן משמע שזה] הלשון "חתהו" לישנא דמתבר [לשון שבירה] הוא? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "אל תירא ואל תחת" (שם א, כא), כלומר, אל תישבר רוחך.

ומקשים: אם ממקום שזב צריך לשחוט, ואימא [ואמור] שישחט מחוטמו, שליחה זבה משם, והרי הכתוב לא הזכיר דם! ומשיבים: זב על ידי חתוי (שבירה, חיתוך) בעינן [צריכים אנו], והאי [וזה החוטם] זב מאליו הוא. ועוד מקשים, ואימא [ואמור]: שישחוט מלבו, שידקור אותו בלבו! ואם כן אין מכאן ראיה. ותו [ועוד] יש לשאול: שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, שגם הם חלק מהלכות שחיטה, מנלן [מנין לנו] מן התורה? אלא כל ההלכות הללו הן גמרא [מסורת, הלכה למשה מסיני], ואם כן שחיטה מן הצואר נמי גמרא [גם כן מסורת] היא, ואין לה מקור מן הכתוב.

ושואלים: ולפי זה, קרא למאי אתא [הכתוב "וזבחת" למה בא]? ומשיבים: לומר דלא לשוייה גיסטרא [שלא יבתק אותו, את הצוואר לשנים].

דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] ראיה אחרת לכך ששחיטה מן הצוואר: "ושחט" (ויקרא א, ה) — אל תקרי (תקרא) "ושחט" אלא "וסחט", ממקום שהוא סח (מדבר) — משם חטהו, טהר אותו. והרי הקול יוצא מגרונו. ומקשים,

ואימא [ואמור] שישחט אותו מלשונו! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] שיצא דם הנפש בשחיטה, וליכא [ואין כאן] כשחותך את הלשון. ושואלים: מדוע לא? ואימא [ואמור] דקרע ואזיל [שהוא קורע והולך] מן הלשון עד שמגיע למקום שיוצא בו דם הנפש! ותו [ועוד] יש לשאול: שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן [מנין לנו] שהם פוסלים את השחיטה? אלא דברים אלה נלמדים מגמרא [מסורת, הלכה למשה מסיני], ואם כן שחיטה מן הצואר נמי גמרא [גם כן ממסורת].

ושואלים: אם כן, וקרא למאי אתא [הכתוב ושחט למה הוא בא]? ומשיבים: ללמד דלא לשוייה גיסטרא [שלא יבתק אותו, את הצוואר לשנים].

ומעירים: ותנא מייתי לה מהכא [והתנא, שונה הברייתות בבית המדרש, מביא לה ראיה מכאן], דתניא [ששנויה ברייתא] בתורת כהנים, ר' חייא אמר: מנין לשחיטה מן הצואר? שנאמר בקרבן העולה מן הבקר: "וניתח אותה לנתחיה" (ויקרא א, ו), ואחר כך: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר (החלב) וכו' על המזבח" (ויקרא א, ח),

שאין תלמוד (צורך) לומר "את הראש ואת הפדר", ומה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו "את הראש ואת הפדר"? והלא ראש ופדר בכלל כל הנתחים היו, ולמה יצאו? אלא, לפי שנאמר מתחילה: "והפשיט את (עור) העולה ונתח אותה לנתחיה" (שם ו), יכול אתה לומר: אין לי שצריך לערוך על המזבח אלא אותם נתחים שישנן בכלל הפשטה, שהפשיט מהם את העור מתחילה, מנין לרבות את הראש, שכבר הותז בשחיטה קודם לכן, ואינו בכלל הפשטה, אלא קרב כמות שהוא, שגם אותו עורכים על המזבח? תלמוד לומר: "את ראשו ואת פדרו וערך" (שם יב).

ולענייננו, מדקאמר [ממה שר' חייא אומר] "את הראש שכבר הותז"מכלל הדברים אתה למד שהשחיטה מן הצואר, שהרי שם מותז הראש מן הגוף.

ולגופה של הברייתא תמהים: ותנא [והתנא], כיצד פתח [הוא פותח] בכתוב "ראש ופדר" שנאמר בעולה מן הבקר (ויקרא א, ח), ומסיים בכתוב "ראשו ופדרו" שנאמר בעולה מן הצאן (שם יב)? ומשיבים: באמת הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש לגרוס בברייתא: מנין לרבות את הראש שכבר הותז? תלמוד לומר: "את הראש ואת הפדר" (ולא "את ראשו ואת פדרו").

ושואלים: "ראשו ופדרו" שהוזכרו בעולה מן הצאן למה לי? והרי כבר למדנו מעולת הבקר, שגם אותם עורכים על המזבח! ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא]: מנין לראש ופדר שקודמין לכל הנתחים בהקרבתם על המזבח? תלמוד לומר: "את ראשו ואת פדרו וערך".

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר