בשהחמיץ התמד היא המחלוקת האם פטור ממעשר כשמצא כדי מידתו, ודווקא אז חייב במעשר, לשיטת ר' יהודה, אבל אם לא החמיץ — פטור. ומתניתין [ומשנתנו] המתייחסת אל התמד שהחמיץ כאל יין — כשיטת ר' יהודה היא. וכן אמר ר' יוסי ברבי חנינא: בשהחמיץ מחלוקת.

א ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה באותו ענין: תמד שלקחו (שקנאו) בכסף של מעשר שני, ובאותה שעה שקנאו לא היה חמוץ, ולבסוף החמיץ — קנה מעשר, חלה עליו קדושת מעשר, ומעות המעשר שנתן עבורו נפדו ויצאו לחולין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפני שבשעה שהחמיץ איגלאי מילתא למפרע דפירא [נגלה הדבר למפרע שבשעה שקנאו פרי] הוא, הראוי להילקח בכסף מעשר, ולא סתם מים, ופדיונו היה ראוי.

ושואלים: אלא, לפי זה, מתניתין דקתני [משנתנו שהוא שונה בה] החמיץ התמד — אין [כן], ניקח בכסף מעשר ודמיו חולין, לא החמיץ — לא, והדמים נשארו בקדושתם, מדוע אנו אומרים כך בלשון פסוקה? דלמא אי שבקיה הוה [שמא אם היה מניח אותו זמן נוסף היה] מחמיץ! אמר רבה: מדובר במשנה כששייר ממנו משהו מן התמד בכוס ולא החמיץ, וידוע איפוא בוודאות שלא היה פרי בשעה שקנאו.

רבא אמר: אין צורך להעמיד את המשנה באופן זה דווקא, אלא הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא]? כשיטת ר' יוחנן בן נורי היא, שהוא סבור שכל זמן שהתמד לא החמיץ בפועל יש לו דין של מים, ואילו רב נחמן הולך בשיטת החולקים עליו. ומהי אותה מחלוקת? דתנן [ששנינו במשנה]: שלושה לוגים מים שאובים שנפלו למקוה שאין בו ארבעים סאה — פסלוהו. שלשה לוגין מים שאובים חסר קורטוב (משהו), שאין בשיעור זה כדי לפסול את המקוה, שנפל לתוכן קורטוב יין אדום, וכך השלימם לשיעור שלושה לוגים, ונעשה מראיהן (צבעם) של כל שלושת הלוגים כמראה יין, ונפלו למקוה — לא פסלוהו, משום שאין כאן שלושה לוגים שלמים של מים.

יתר על כן, שלשה לוגין מים שאובים חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב חלב, ומראיהן של כל שלושת הלוגים כמראה מים, ונפלו למקוה — לא פסלוהו, משום שאין אלו שלושה לוגים שלמים של מים.

רבי יוחנן בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה, והואיל ולאותם שלושה לוגים מראה מים — דינם כמים, ופוסלים.

ואם כן, לאו אמר [האם לא אומר] ר' יוחנן: בתר חזותא אזלינן [אחר המראה הולכים אנו] למרות שידוע שיש שם חלב? הכא נמי זיל בתר חזותא [כאן גם כן, במשנתנו, לך אחר המראה] של התמד, והרי גם אם סופו של התמד להחמיץ, מכל מקום כל זמן שלא החמיץ טעמא וחזותא דהאי מיא נינהו [הטעם והמראה של תמד זה של מים הם], ולכן דינו כמים. אבל רב נחמן סבור כדעת התנא הראשון במשנה זו, שלא המראה קובע, וכיון שלבסוף החמיץ והתברר שבשעת לקיחה היה פרי — קנה מעשר. ושבים למחלוקת ר' יהודה וחכמים, במי שנתן מים על גבי פסולת ענבים, ומצא כדי מידתו ולא יותר, שר' יהודה מחייבו במעשר, וחכמים פוטרים. ואמר רב נחמן שהמחלוקת היא בתמד שהחמיץ, אבל אם עדיין לא החמיץ — גם ר' יהודה אינו מחייב לעשרו.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: הכל מודים, וגם ר' יהודה, שאין מפרישין עליו על תמד זה, מעשר ממקום אחר, מתמד אחר, אלא אם כן החמיץ.

ומכלל הדברים אתה למד שקסבר [סבור הוא] ר' אלעזר שבשלא החמיץ היא המחלוקת. ומוסיף ר' אלעזר כי עד כאן לא שמענו שמחייב ר' יהודה לעשר את התמד (שעדיין לא החמיץ) אלא מיניה וביה [ממנו ובו], שאם הוא עתיד להחמיץ — הרי זה מעשר, ואם לא — לא עשה ולא כלום. אבל לעשר עליו מעלמא [מבחוץ], מתמד אחר שהחמיץ — לא, והטעם הוא: דלמא [שמא] תמד זה לא יחמיץ, ובכך אתי לאפרושי [יבוא להפריש] מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: התמד שנטמא, עד שלא (לפני) שהחמיץ —