כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי [שעומדת שורה של אנשים מן הבית עד למקום שהכהן עומד, ואומרים] זה לזה: כדקאי קאי [כמו שהיה הנגע מתחילה כך הוא עכשיו].

א ועוד שואלים: מנא הא מילתא דאמור רבנן: זיל בתר רובא [מנין דבר זה שאמרו חכמים: לך אחר הרוב]? ותוהים: מנלן [מנין לנו]?! מתוך דכתיב [שנאמר] במפורש: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב)!

ומסבירים: רובא דאיתא קמן [רוב שנמצא לפנינו], שאנו יכולים למנות אותו, כגון שהיו בעיר תשע חנויות שמוכרות בשר כשר, ואחת שמוכרת בשר טריפה, ונמצא בשר ברחוב ולא ברור מהיכן בא, שהולכים אחר הרוב. וכן בהצבעה של סנהדרין, שמונים את הדיינים והולכים בהכרעת הדין אחר הרוב — לא קא מיבעיא לן [לא נשאלה לנו].

אלא כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה הרי זה ביחס לרובא דליתיה קמן [רוב שאינו לפנינו], אלא שהוא ידוע באופן כללי, כגון קטן וקטנה, שאנו מתירים ליבם קטן שבא על יבמתו הקטנה לקיימה, ואין חוששים שמא יימצא הקטן סריס או הקטנה איילונית, שאינם ראויים ליבום, ונמצא בא על אשת אחיו שלא במקום מצוה, אלא סומכים על כך שרוב הקטנים מגיעים לבגרות מינית, דבר זה מנלן [מנין לנו]?

אמר ר' אלעזר (סימן לשמות החכמים שמביאים מקור לדבר: זמן שבח מכנש — ר' אלעזר, מר בריה דרבינא, רב נחמן בר יצחק, רב ששת, רבה בר רב שילא, רב אחא בר יעקב, רב מרי, רב כהנא, רבינא, רב אשי):

אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מרישא [מהראש] של קרבן העולה, שחותכים אותו מגוף העולה, אבל אין מנתחים אותו לחלקים קטנים יותר, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ונתח אותה לנתחיה" (ויקרא א, ו), ואנו למדים מכאן: אותה מנתחים לנתחיה, ולא את נתחיה לנתחים; וכיון שאין מנתחים את הראש, ניחוש [נחשוש] שמא ניקב הקרום של המוח, ובהמה זו טריפה היא, ופסולה להקרבה! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב הבהמות אינן טריפה?

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דילמא דפלי ליה ובדק ליה [שמא מדובר שמבקע אותו את הראש ובודק אותו, את קרום המוח], ואי [ואם] משום מה שנאמר "אותה לנתחיה" ולא נתחיה לנתחים — הני מילי היכא דחתיך ליה [דברים אלה אמורים במקום שחותך אותו] לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה [במקום שעדיין מחובר בחלקו, אין לנו בה חשש], ולכן אין להוכיח מכאן.

מר בריה [בנו] של רבינא אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב מאיסור שבירת עצם בפסח, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו); וכיון שאי אפשר לשבור את עצם הגולגולת, ניחוש [נחשוש] שמא ניקב קרום של מוח של הפסח, והוא טריפה! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב בהמות אינן טריפה?

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח? דלמא דמנח גומרתא עליה [שמא מדובר שמניח גחלת עליו] על עצם הגולגולת וקלי ליה [ושורף אותו], וכך נחשף הקרום של מוח, ובדיק ליה [ובודק אותו], ובמקרה כזה אין איסור, כפי דתניא [ששנינו בברייתא]: המחתך בגידים והשורף בעצמות — אין בו משום שבירת עצם! ונמצא שגם מכאן אין הוכחה שהולכים אחר הרוב.

רב נחמן בר יצחק אמר: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו שהולכים אחר הרוב מדין אליה (הזנב) של כבש השלמים, דאמר רחמנא [שאמרה התורה] שצריך להקריב את "חלבו האליה תמימה" (ויקרא ג, ט) כלומר, כשהיא שלמה, שאסור לחתוך אותה; ולכאורה ליחוש [נחשוש] שמא קודם השחיטה נפסקה (נחתכה) חוט השדרה בחלקו המצוי באליה, ומקריבים טריפה! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב בהמות אינן טריפה?

וכי תימא דמתתאי פסיק לה [ואם תאמר שמלמטה הוא חותך אותה], את האליה, במקום שאם נפסק חוט השדרה אינו עושה טריפה — הלוא "לעומת העצה יסירנה" (שם) אמר רחמנא [אמרה התורה] ביחס לאליה, והוא מקום שהכליות יועצות, ואם נפסק שם חוט השדרה הריהו עושה טריפה.

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח? דלמא דפתח לה ובדיק לה [שמא מדובר באופן שפותח אותה, עושה חתך באליה ובודק אותה], אם חוט השדרה שבתוכה אינו חתוך. ואי [ואם] משום שנאמר "האליה תמימה", שצריך להשאיר אותה שלמה — הני מילי היכא דחתכה [דברים אלה אמורים כאשר חתך אותה] לגמרי לשני חלקים, אבל היכא דלייף לית לן בה [במקום שרק פותחים אותה אין לנו בה איסור]. ואם כן גם מכאן אין ראיה שסומכים על הרוב.

רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו שהולכים אחר הרוב מעגלה ערופה, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: "וכל זקני העיר היא... ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה" (דברים כא, ו), ודייקו חכמים: "הערופה" — כשהיא שלמה בכל איבריה תיהוי [תהיה] באותה שעה. ואם אין הולכים אחר הרוב ליחוש דלמא [נחשוש שמא] טרפה היא! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב בהמות אינן טריפה?

וכי תימא [ואם תאמר] שאין מכאן ראיה, מפני שאין צורך כלל בבדיקה, שהרי מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם טריפה היא או לא, הרי ממילא אינה נאכלת או קריבה! על כך יש להשיב, הא אמרי דבי [הרי אמרו מבית מדרשו] של רבי ינאי: לשון כפרה כתיב [נאמר] בה בעגלה ערופה ("כפר לעמך ישראל". שם ח) לומר שהריהי כקדשים, ולכן טריפה פסולה בה, כמו בקדשים.

רבה בר רב שילא אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב מפרה אדומה, דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: "ושחט... ושרף" (במדבר יט, ג— ה), ולמדו מכאן: מה שחיטתה נעשית כשהיא שלמה באיבריה — אף שריפתה נעשית כשהיא שלמה, ואם אין הולכים אחר הרוב ליחוש דילמא [נחשוש שמא] טרפה היא! אלא לאו [האם אין זה] משום דאמרינן זיל בתר רובא [שאומרים אנו לך אחר הרוב], ורוב הפרות אינן טריפה?

וכי תימא [ואם תאמר] שאין מכאן ראיה, שהרי מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם היא טריפה או לא? על כך יש להשיב: "חטאת" קרייה רחמנא [קראה אותה התורה], שנאמר "חטאת היא" (שם ט), ולכן היא צריכה להיות כשרה כקרבן חטאת.

רב אחא בר יעקב אמר: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה שהולכים אחר הרוב משעיר המשתלח, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה]: "ולקח את שני השעירים" (ויקרא טז, ז), ודייקו חכמים: שיהו שניהם שוים, השעיר לשם הקרב על המזבח, והשעיר המשתלח. ולכאורה כיצד נדע שהם שווים? ליחוש [נחשוש]