מפני שדרכן של שרצים לגלות כלי כדי לשתות ממנו, ולכן אנו תולים ששרץ או אדם טהור גילו את הצלוחית, ולא אדם טמא. ודווקא במקרה שהניחה מגולה ומצאה מכוסה אנו חוששים שאדם טמא הוא שכיסה אותה, הואיל ואין דרכן של שרצים לכסות. הרי שלענין איסור (וטומאה) יש מקרים בהם אנו מקילים בספק.

אי נמי [או גם כן] יש לדייק מן הברייתא כך: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, או שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, הריהי טמאה או פסולה, הא [אבל] אם מצאה כמה שהניחה — לא טומאה איכא [יש כאן] ולא פסולה איכא [יש כאן].

ואילו לענין סכנה ספק מים מגולים אסורין בכל אופן. שמע מינה [למד מכאן] איפוא כי חמירא סכנתא מאיסורא [חמורה הסכנה מהאיסור]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אגב כך מביאים מה שתנן התם [שנינו שם] במסכת תרומות, שלשה משקין אסורין משום גלוי: מים, ויין, וחלב. וכמה ישהו כשהם מגולים ויהיו אסורין — כדי הזמן שיצא הרחש (נחש) ממקום קרוב וישתה. וכמה הוא מקום קרוב? אמר ר' יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: אפילו כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה.

ותוהים: כדי שיצא וישתה? הא קא חזי ליה [הרי הוא רואה אותו] שותה, ואין כאן ספק אלא ודאי! אלא הכוונה היא לשיעור זמן כדי שישתה ויחזור לחורו, שמא שתה ולא ראהו.

א ושבים לדון בספיקות שמתעוררים לאחר השחיטה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: השוחט בסכין בדוקה ולאחר זמן נמצאת הסכין פגומה, אמר רב הונא: אפילו שיבר בה בסכין עצמות כל היום לאחר השחיטה — פסולה הבהמה לאכילה, ומדוע? חיישינן [חוששים אנו] שמא בעור הצואר נפגמה הסכין, בתחילת השחיטה, ובגלל הפגימה נקרעו הסימנים (הקנה והושט) ושחיטה פסולה היא. ורב חסדא אמר: כשרה, שמא בעצם ששיבר לאחר השחיטה נפגמה הסכין.

ושואלים: בשלמא [נניח] רב הונא כשמעתיה [הולך כשיטתו] לעיל (ט,א), שבהמה הריהי בחזקת איסור עד שייוודע לך כיצד נשחטה, אלא רב חסדא מאי טעמא [מה טעם] הכשיר? ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך]: עצם — ודאי פוגם סכין, עור — ספק פוגם ספק לא פוגם, ואם כן הוי [הרי זה] ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

מתיב [מקשה] רבא על רב חסדא לסיועיה [לסייע] לשיטת רב הונא, ממה ששנינו: מי שטבל במקוה ועלה, ולאחר זמן נמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו לאחר הטבילה — לא עלתה לו טבילה, עד שיאמר: ברי לי שלא היה עלי הדבר החוצץ קודם לכן, לפני הטבילה. והא הכא [והרי כאן] שודאי טבל, וספק אם הוה עליה [היה עליו] הדבר החוצץ לפני הטבילה ספק לא הוה עליה [לא היה עליו], וקאתי [ובא] ספק ומוציא מידי ודאי!

ודוחים: שאני התם [שונה שם], דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: העמד את האיש הטמא על חזקתו שהוא טמא, ואימא [ואמור] שלא טבל כראוי.

ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] בענין הסכין יש לומר: העמד בהמה על חזקתה, שהיא בחזקת איסור עד שייוודע במה נשחטה, ואימר [ואמור] שלא נשחטה כראוי! ומשיבים: אינך יכול לומר זאת, שהרי היא שחוטה לפניך, ואין בה פגם, ורוב הבהמות השחוטות כשרות הן

. ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] הרי אדם שטבל לפניך! ומשיבים: הא איתילידא ביה ריעותא [הרי נולדה בו ריעות, פגם], שנמצא עליו דבר חוצץ.

ומקשים: הכא נמי איתילידא בה ריעותא [כאן גם כן, בבהמה, נולדה בה ריעות], שיש פגימה בסכין שנשחטה בה! ומשיבים: בכל זאת יש לחלק, הסכין איתרעאי [הורעה], אבל הבהמה עצמה לא איתרעאי [לא הורעה], ואותה אנו באים להכשיר.

עוד מיתיבי [מקשים] על רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: עוף שנשחט בו אחד מן הסימנים (הקנה או הוושט) שחיטתו כשרה, ולכן אם שחט את הושט ואחר כך נשמטה (נעקרה ממקומה) הגרגרת — כשרה, אבל אם נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט — פסולה, מפני שכשנשמטה הגרגרת נעשה העוף טריפה.

שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה — זה היה מעשה שנשאלו עליו חכמים, ואמרו: כל ספק בשחיטה — פסול.

ומציעים: הלשון הכללית "כל ספק בשחיטה" לאתויי מאי [להביא את מה] היא באה? לאו לאתויי כהאי גוונא [האם לא להביא גם מקרה כמו זה שלנו], שיש ספק בסכין האם נפגמה לפני השחיטה או לאחריה? ודוחים: לא, לאתויי [להביא] ספק שהה באמצע השחיטה, או ספק דרס בסכין על הסימנים וכך שחט, ששני אלה פוסלים את השחיטה.